קוראי הבלוג אולי שמו לב שיש ברשומות שלי מעט מאוד ביקורת על תופעות מקומיות עכשוויות. למעשה הבלוג שלי הוא קצת בריחה מהמציאות.
אבל כהקדמה לרשומה הזאת קשה לי שלא להגיד משהו על ערוצי הסרטים בארץ, ומכיוון שאני מנוי של Yes, אני מתייחס בעיקר לערוצים ברשת הזאת.
יש בארסנל העולמי של הקולנוע יצירות נפלאות רבות, אבל מה שמגיע אלינו לערוצי הסרטים הוא קצף קל ובעיקר טיפשי של קולנוע אמריקאי, ואם יש מדי פעם – וזה קורה בעיקר בערוץ 3 – איזה סרט ישן כמו ליידי איב למשל, זה בדרך כלל סרט שכבר היה המון פעמים בעבר.
מהסרטים שאזכיר ברשומה הזאת אין כמעט אחד ששודר באחד הערוצים האלה בשנים האחרונות.
הרשומה הזאת עוסקת במה שנקרא "הקומדיות של אילינג", והיא מוקדשת ליוסי ריגר, שנתן לי חלק מהסרטים האלה.
תיירים מעטים מגיעים בלונדון לשכונת אילינג. למי שכן יגיע, אני מציע ביקור בפאב מייקל באלקון שברחוב אוקסברידג'.
מייקל באלקון (1896-1977) היה איש קולנוע ומפיק, שאולי יותר מכל אדם אחר, תרם ופיתח את הקולנוע האנגלי במאה ה-20.
היסטוריונים של קולנוע יודעים לספר על הקשרים שלו עם היצ'קוק, שהתחילו בחברות אמיצה, כשבאלקון הפיק בשנות ה-20 את סרטיו הראשונים של היצ'קוק (סך הכל 9 סרטים), והסתיימו בסכסוך כשבאלקון האשים אותו ב"עריקה" בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיצ'קוק עבר לעבוד בארצות הברית. זה מה שבאלקון אמר עליו:
"פעם עבד באולפנים שלי טכנאי זוטר צעיר ושמנמן, ואני קידמתי אותו והיום אחד הבמאים האנגלים המפורסמים. והוא יושב בהוליווד, בעוד שאנחנו נשארנו בלי עובדים ומנסים לשרת בתעשיית הקולנוע את המאמץ המלחמתי האדיר של אנגליה".
אבל לבאלקון יש מקום של כבוד בקולנוע האנגלי בעיקר כי הוא זה שייסד את אולפני אילינג במערב לונדון.
תחת השם אולפני אילינג, פועלים האולפנים האלה משנת 1931 כמעט ללא הפסקה, והיום הם האולפנים הכי ותיקים בעולם שעדיין פועלים.
בשנים האחרונות הם התפרסמו בעיקר בגלל צילומי הפנים של אחוזת דאונטון שצולמו באילינג.
אבל הצירוף האהוב עלי ועל רבים אחרים הוא השם "הקומדיות של אילינג".
זה היה ציון דרך בתולדות הקולנוע הבריטי וההומור האנגלי.
מדובר בסך הכול ב-18 סרטים בעלי אופי קומי, שנעשו בתוך עשר שנים, בין 1947-1957, ומהווים רק כ-10% מהסרטים שהופקו באולפנים. אבל צופים רבים שומרים להם אמונים.
הנה שמות הסרטים שנכללים תחת הכותרת קומדיות אילינג:
- גוון וצעקה (Hue and Cry (1947
- חוף אחר (Another Shore (1948
- דרכון לפימליקו (Passport to Pimlico (1949
- ויסקי מלוא הכוס (Whisky Galore! (1949
- לבבות טובים וכתרים (Kind Hearts and Coronets (1949
- המירוץ אחר הכסף (A Run for Your Money (1949
- המגנט The Magnet (1950
- כנופיית לבנדר היל (The Lavender Hill Mob (1951
- האיש בחליפה הלבנה (The Man in the White Suit (1951
- הוד מעלתו (His Excellency (1952
- הברק של טיטפילד (The Titfield Thunderbolt (1953
- פגוש את מר לוציפר (Meet Mr. Lucifer (1953
- לוטו האהבה (The Love Lottery (1954
- המאגי (The Maggie (1954
- נגעת – נסעת (Touch and Go (1955
- הרוצחים והגברת (The Ladykillers (1955
- מי עשה את זה? (Who Done It? (1956
- בארנקל ביל (Barnacle Bill (1957
מדובר על השנים שאחרי המלחמה ובשנות הצנע באנגליה (שנגמר ב-1954). אנגליה הייתה זקוקה אז לבידור קל שלא יעלה הרבה כסף.
רוב הקומדיות צולמו בשחור-לבן, אם כי הידועה שבהן, הרוצחים והגברת, הייתה כבר בצבע.
הנה כמה דברים שאמר מייקל באלקון על הקומדיות האלה:
"היינו קבוצה ששייכת למעמד הבינוני, עם ערכים של המעמד הבינוני וחינוך קונבציונאלי. למרות שהיינו רדיקאלים בהשקפותינו, לא רצינו להרוס את הממסד. זה היה לפני ימי המרקסיזם, המאואיזם, לוי-שטראוס ומרקוזה. היינו הדור של אחרי המלחמה, והצבענו ל"לייבור" בפעם הראשונה אחרי המלחמה – זאת הייתה המחאה העדינה שלנו. בעצם הייתה לנו חיבה גדולה לממסד האנגלי. את הקומדיות עשינו בחיבה. כמובן שהייתה לנו ביקורת. רצינו שהמוסדות האנגליים ישתפרו, אבל לא היינו מהפכנים שמטרתם להרוס".
אולי דווקא בגלל שלא מדובר בסאטירות נוקבות שעוסקות בתופעות ספציפיות, ההומור האנגלי הנפלא של הקומדיות האלו שרד עד היום.
לא כל הקומדיות האלו תורגמו לעברית. ארבעה סרטים מתוכם אני אוהב במיוחד ואפשר לצפות בהם עם תרגום לעברית.
הראשון הוא דרכון לפימליקו.
את שכונת פימליקו התייר מכיר כשהוא רוצה להגיע לטייט בריטן, שתחנת הטיוב הקרובה אליו היא פימליקו. למרות שכמה ידוענים גרו שם – ביניהם אוברי בירדסלי, איזדורה דנקן, ג'וזף קונרד ואפילו וינסטון צ'רצ'יל – פימליקו הייתה אז שכונה די סתמית. תיירים לא הגיעו אז (וגם היום) לפימליקו ולכן בחרו הבמאי הנרי קורנליוס והתסריטאי קלארק למקם בה את העלילה, שאם תרצו היה בה קצת סאטירה פוליטית וקצת געגועים לסולידריות החברתית שאפיינה את לונדון במלחמת העולם השנייה.
תמצית העלילה:
בעקבות פיצוץ של נפל פגז מהמלחמה, נפער בפימליקו בור ובו אוצר וגם מסמך, שבו נאמר שפימליקו למעשה שייכת לבורגונדי הצרפתית.
כשהממשלה רוצה להשתלט על האוצר, מכריזים תושביה הגאים של פימליקו על עצמאות ובוחרים מנהיג למדינתם. היחסים עם אנגליה מתנתקים… את השאר תראו בסרט.
הנה כמה פריימים מהסרט:
אחד המשפטים שזוכרים מהסרט הוא: "תמיד היינו אנגלים ותמיד נהיה אנגלים, ודווקא בזכות היותנו אנגלים אנחנו נאבקים על זכותנו להיות בורגונדים". (“We always were English and we always will be English, and it's just because we are English that we're sticking out for our right to be Burgundians”).
אזכיר למי ששכח, שהמושג "אנגלים" הוא מושג מורכב מאוד, וקשה להגדיר אותו.
מצוות השחקנים שהיום פחות מוכר אזכיר רק את מרגרט רתפורד הנפלאה, המוכרת מסדרת הסרטים על גברת מארפל של אגתה כריסטי.
עוד קומדיה נפלאה שזכתה להיות מתורגמת ומוצגת בארץ היא האיש בחליפה הלבנה.
אחד התפקידים הגדולים של אלק גיניס, שמזוהה מאוד עם האולפנים של אילינג.
בסרט הזה גיניס משחק את דמותו של סידני סטארטון כעובד מחקר באחד ממפעלי הטקסטיל בצפון אנגליה. הבת של הבוס מתאהבת בדמות האפורה הזאת, שמנסה לפרוץ דרך, ובסוף הוא מצליח לייצר בד מהפכני, בד שלא מתבלה, מתלכלך או נקרע. זה כמובן איום חמור על כל תעשיית הטקסטיל.
מכל הקומדיות של אילינג, האיש בחליפה הלבנה נחשב ממש לסאטירה, ודווקא היום, כשמוצרים מתוכננים מלכתחילה שיהיו תקפים לזמן קצוב כדי שנקנה חדשים, הסרט הנפלא הזה חשוב עוד יותר.
הנה כמה סצנות מתוכו:
הקומדיה השלישית שאציג לכם כאן היא כנופיית לבנדר היל:
גם כאן אלק גיניס הנפלא משחק באחד מתפקידיו הגדולים. הסיפור הוא על חבורת נוכלים שמנסה להבריח זהב, שיצקו אותו כמזכרות תיירותיות בצורת מגדל אייפל. סביב הסיפור הזה רקמו הבמאי צ'ארלס קרייצ'טון והתסריטאי קלארק סיפור מקסים עם סוף מפתיע.
הנה כמה סצנות מהסרט:
והסרט האחרון הוא אולי הקומדיה הכי ידועה מבין הקומדיות של אילינג – הרוצחים והגברת – אחד הסרטים הראשונים שצולמו בצבע באילינג.
הסיפור מבוסס על תסריט שכתב ויליאם רוס, שגם זכה עבורו באוסקר, וביים אלכסנדר מקנדריק.
תמצית העלילה:
גברת וילברפורס (השחקנית קיית ג'ונסון) היא אלמנה זקנה חמודה, אקסצנטרית ומשעוממת, שגרה לבדה עם כמה תוכים רעשניים בבית מעל הכניסה לתחנת הרכבת "קינגס קרוס" בלונדון. כדי להעסיק את עצמה היא מבקרת מדי פעם בתחנת המשטרה ומדווחת על חשדות שיש לה לגבי דברים שמתרחשים בשכונה. השוטרים הם אמנם אדיבים, אבל מתייחסים אליה כמקור לא אמין.
זאת פתיחה טובה לסיפור שמתפתח באופן נפלא, כשחמישה פושעים, שרואים בבית שלה מקום טוב לבצע ממנו שוד בנק, מציגים את עצמם כחמישיית מוזיקה קלאסית שמחפשים מקום להתאמן.
את השאר תראו בעצמכם. גם כאן מוביל אלק גיניס את העלילה ולצידו מופיע פיטר סלרס הצעיר, באחד מתפקידיו הראשונים בקולנוע.
בשנת 2004 עשו האחים כהן קומדיה טובה על פי הסיפור הזה שמתרחש כמובן באמריקה. טום הנקס שיחק שם.
אני עדיין מעדיף את הגרסה של אילינג, שזוכה מדי פעם גם לעלות על הבמה.
הרעיון שגברת זקנה, ולכאורה תמימה, מוצאת את עצמה מעורבת בפשע, מאוד אהוב על האנגלים. דווקא ויליאם רוס, מי שכתב את הסיפור שעל פיו נעשה התסריט, הוא אמריקאי שחי זמן רוב באנגליה.
רוס היה תסריטאי נפלא, שזכה באוסקר גם על התסריט "נחש מי בא לסעוד", וכתב בין השאר את התסריט לסרט הבלתי נשכח "הרוסים באים, הרוסים באים".
מי שביים את הסרט באילינג היה אלכסנדר מקנדריק, שהיה אחד הבמאים שמזוהים עם הסטודיו של אילינג, וביים בין השאר את "ויסקי מלוא הכוס" ואת "האיש בחליפה הלבנה".
מקנדריק, שחי בין השנים 1912-1993, היה סקוטי שנולד בארצות הברית. בשנת 1957 הוא עבר לעבוד כבמאי באמריקה.
הנה שתי תמונות מהסרט:
תודה על הסקירה המעניינת.
אני זוכר שני סרטים אחד מהם היה על מערכת ריגול, שבה הם מחפשים מעבדת/משרד ריגול מתחרה, אחרי חיפוש בהרבה מקומות באנגליה ובעולם כולו מתברר בסופו של הסרט שהמעבדה היתה ממש בקומת המרתף של הבניין שלהם….
הסרט השני זה סרט על בית ספר או כיתה שיצאו בהפגנה נגד החלפתו של מורה אחד ונערץ במורה אחר.
אשמח אם תתן לי את השמות של שני הסרטים הללו.