מרווין פיק מאייר את בית קדרות - שיעור באיור

לעתים רחוקות יש לנו הזדמנות להיכנס לראש של מאייר בזמן שהוא מנסה לעצב את הדמויות לספר שהוא עתיד לאייר. בדרך כלל זה קורה משתי סיבות:

האחת היא שמעט מאיירים שומרים ובעיקר חושפים את השלבים הראשונים של הניסיונות וההתלבטויות. אבל הסיבה המעניינת יותר היא שמעט מאוד מאיירים עושים את זה, דהיינו מקדישים זמן רב לעיצוב הדמויות לפני שהם ניגשים לאייר את הסיטואציות.

זאת אולי ההזדמנות להעלות לדיון את השאלה שממעטים לדון בה, ואנסח אותה כך:

גם סופר, שמתאר באופן פלסטי מאוד את גיבוריו במילים – כמו דיקנס למשל, והוא גם עיקר הרשומה הזאת – משאיר עדיין לצופה מרחב רב לדמיין את הדמויות.

ודווקא המאיירים הטובים – כמו מרווין פיק למשל, שגם הוא גיבור הרשומה הזאת – שמתעניין מאוד באופי של הדמויות, חוסם לכאורה בפני הקורא את היכולת להשתמש בדמיון. דהיינו מסיר את הערפול שאליו התכוון הסופר. וכאן אני מציב סימן שאלה.

לא אביא כאן תשובה, שכן אין לי כזאת, אבל אומר רק שספר שיש בו איורים שונה מספר שהוא אותו הטקסט ללא איורים, וככזה יש להתייחס אליו.

הגיעה לידינו הזדמנות יוצאת דופן לעקוב אחרי תהליך העבודה של מרווין פיק, על איורים שהחל להכין לספר Bleak House, שבעברית זכה לשם בית קדרות.

בשנת 1945 הזמין מו"ל אחד ממרווין פיק איורים לספר בית קדרות. זה היה מיד אחרי המלחמה, ופיק היה עסוק באיור האגדות האחים גרים. בזמן שאייר הייתה אשתו מייב קוראת באוזניו את הספר, שהיה הספר האהוב עליו מבין ספריו של דיקנס.

איש לא יודע, גם לא מייב, למה פיק לא השלים את הפרויקט השאפתני הזה. אבל בשנת 1983 יצא לאור הספר הזה:

הספר הזה הוא יוזמה של שני סופרים אנגלים מצליחים: לאון גארפילד, ואדוארד בלישן. הראשון כתב בעיקר ספרים היסטוריים בדיוניים והשני היה סופר ילדים ושדרן רדיו.

השניים גילו את הסקיצות שמרווין פיק עשה לבית קדרות, והחליטו בצדק שזה ראוי לספר נפרד.

בחלק מהרישומים מהעיזבון הזה של פיק, איש איננו יודע איזו דמות הוא התכוון לאייר, כמו אלה למשל:

חלק מהדמויות, ודווקא המרכזיות יותר בספר, פיק כלל לא צייר. למשל את קרוק ואת גב' ג'ליבי. אבל בעיקר חסרה אצלו אסתר סמרסון, אחת הגיבורות העיקריות, שחלק מהספר מסופר לכאורה מפיה.

העורכים אומרים שזה כמו לאייר את המלט בלי לצייר את המלט עצמו.

אביא כאן כמה מהדמויות, בצירוף תיאוריהן במילותיו של דיקנס, ובמידת הצורך אוסיף כמה מילים. אבל לפני כן כמה מילים על הספר בית קדרות עצמו.

זהו רומן מורכב מאוד על חוק ועל חברה – סיפור מסתורין, סיפור רצח, קומדיה, טרגדיה, סיפור אהבה וסיפור שנאה. בלב הסיפור עומדת תביעה משפטית שמרעילה את כל מי שבא איתה במגע, החל מהאצולה ועד למטאטא הרחובות. הספר מסופר מכמה נקודות מבט, ויש חוקרים שטוענים שיש פה השפעה ברורה של וילקי קולינס, למרות שהדעה המקובלת היא שדיקנס הבכיר הוא זה שהשפיע על קולינס. במקור יצא בית קדרות בחוברות החל ממרץ 1852 ועד ספטמבר 1853. הוא אויר על ידי פיץ (ה.ק.בראון), ודיקנס הקדיש אותו לתומס קרלייל.

ולגבי המהדורה העברית – למרות שאמציה פורת ידוע כמתרגם ותיק ומקצועי, לי היה קשה מאוד לצלוח את התרגום שלו. יש רבים מאוהבי דיקנס שטוענים כי הספר הזה הוא הטוב שבספריו, ויש שטוענים (אין לי מושג לפי אילו מקורות), שגם דיקנס עצמו חשב ככה.

אז הנה כמה מהדמויות שאותן התחיל פיק לאייר:

הנה דיוקן של ויליאם גאפי ועוד כמה סקיצות של גוף מלא:

גאפי הצעיר הוא פקיד במקצועו ודמות וולגרית. הוא התאהב באסתר סמרסון, אחת הגיבורות הראשיות בספר, והציע לה נישואים. משסירבה החליט לחקור בדבר מוצאה והגיע לסוד הגדול (תקראו).

הנה קטע מתוך הספר:

דמות משנית היא אמו של גאפי, זקנה אקסצנטרית:

וכך מתאר דיקנס את הפגישה איתה:

והנה מר צ'אדבנד:

זהו אחד האיורים שפיק השלים ונחשב לאחד האיורים הידועים שלו.

צ'אדבאנד, איש דת, הוא הנוכל האולטימטיבי, הצבוע והמתחסד. הנה מה שכותב עליו דיקנס:

עוד דמות שפיק כנראה אהב לצייר היה סמולוויד, המלווה בריבית המשותק:

וכך נראית נכדתו של סמולוויד, האחות התאומה של בארט, עליה כותב דיקנס שמעולם לא הייתה לה בובה, מעולם לא שמעה על סינדרלה ומעולם לא שיחקה בשום משחק:

אין עוד סופר שהרבה והיטיב לתאר עורכי דין, עוד מימי הפיקוויקים, כמו דיקנס, שבעברו היה שוליה של עורך דין. אחד מהם הוא מר והולס, כאן באיור של פיק:

זה מה שכותב עליו דיקנס:

הדמות הבאה היא משנית אבל חשובה – המפקח באקט, מפקח משטרה שמועסק על ידי טולקינגהורן (דמות מרכזית בספר, שפיק לא הגיע לטפל בה), ומאוחר יותר על ידי כמה גיבורים אחרים. יש שרואים בבאקט את אחד מאבות הבלשים בספרות הבריטית, וגם כאן יש מי שטוען שמדובר בדמות שדיקנס שאל מווילקי קולינס.

פיק הכין רק רישום כללי אחד של הנ"ל:

אבל אני אוהב מאוד את הרישום הזה. הנה קטע על באקט מהספר:

הדמות הבאה – הרולד סקימפול. כך הוא נראה בעבודות של פיק:

וכך מתאר אותו דיקנס:

סקימפול הוא עוד אחת מהדמויות שדיקנס כל כך אהב – איש חברה מקסים, אוהב מוזיקה ואמנות, אבל בעצם התגלמות האנוכיות, שמצליח לחיות על חשבון חבריו, וגם קשקשן בלתי נלאה.

הנה למשל קטע נוסף שבו הוא משוחח על דבורים:

החוקרים טוענים שדיקנס ביסס את דמותו על דמותו של לי האנט.

עוד דמות שכנראה מבוססת על דמות אמיתית היא גברת פליט:

מדובר באישה קטנה ומשוגעת, חובשת כובע קטן, שתמיד נמצאת בבית המשפט, ותמיד מצפה שפסק דין לא ברור יזכה אותה. היא לקחה את אסתר וחבריה לביתה, שם שמרה כמה ציפורים בכלוב וסיפרה שתשחרר אותן כשתזכה במשפט.

עוד אחד מסיפורי המשנה שדיקנס אהב וכנראה עזרו לו, מכיוון שהרומן הודפס בהמשכים ובכל המשך היה נחוץ למלא את החוברת.

וזוהי גברת פארדיגל. ברישום היא נראית כך: