מדי פעם אני מספר לקוראי שאיירתי עד היום יותר מ-500 ספרים, ותמיד אני מוסיף בהצטנעות שבמספרים מתפארים רק מולטי-מיליונרים, ואם בכלל ההיסטוריה תזכור אותנו זה יהיה בזכות ספר אחד או שניים, ולמרבה הפליאה אלה לאו דווקא הספרים הכי טובים שאיירתי.
עוד משהו שאני מרבה לכתוב עליו זה שאין לי כבוד למוסד המפוקפק הזה שנקרא נוסטלגיה, וכשאנחנו מציבים בסלון שלנו מגהץ פחמים של סבתא, זה בדיוק מה שהנינים שלנו יעשו עם האייפון 8 שלנו.
אבל לפעמים, כשאני יושב מול המדפים שבהם נמצאים הספרים שאיירתי, אני מתמלא רצון להחזיר כמה מהם גם למדפים שבחנויות. מדובר בספרים שאף אחד, אבל ממש אף אחד, לא זוכר אותם.
את הרשומה הזאת אני מקדיש לעשרה ספרים כאלה.
הראשון הוא קרון ושמו מקרון.
על הספר הזה כבר כתבתי בעבר כשסיפרתי על הספרים של נורית זרחי שאיירתי. מלבד הסיפור של נורית, שאני אוהב מאוד, זהו הספר הראשון שאיירתי לילדים שיש בו השפעה של האיור האנגלי הוויקטוריאני והאדוארדיאני, לדוגמה של ארנסט שפארד. מבחינתי זה היה מפנה באיור שלי, פחות השפעה של נחום גוטמן ופחות "רזון" ישראלי. הנה שלושה איורים מתוך הספר הזה:
הייתי שמח לראות הוצאה מחודשת של הספר, אם כי אני לא בטוח שזאת גם דעתה של נורית זרחי.
בשנת 1999 יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות הספר הזה:
בת שבע שפירא היא אישה רבת פעלים: דוקטור לפילוסופיה ומוזיקה, סופרת, מתרגמת ועוד. בעבר הרחוק הכרתי אותה כאשתו של אריק שפירא, מוזיקאי חתן פרס ישראל, שמת בשנת 2015.
עוד לפני שיצאו בארץ ספרים רבים שעסקו בשונות משלימה, הספר המיוחד הזה הראה שקווים ועיגולים לא רק חיים יחד בשלום אלא שהשוני שלהם משלים אחד את השני ויש לו ערך יצירתי.
הנה ארבעה איורים מהספר הזה:
עוד ספר שלא תמצאו על המדפים הוא הספר הזה:
הייתה פעם הוצאה שנקראה ישרא-תו, והם הוציאו "ספרי קלטת". מי שקרא את הסיפורים בקלטת הזאת היה יוסי בנאי. מדובר בסדרת אגדות ידועות שחרז יוסי בכר, שכתב בעיקר ספרים לילדים.
ההקדמה לכל ספר הייתה זאת:
והנה שני איורים מהספר הזה:
למרות שבשנים הרבות שבהן אני עוסק באיור, איירתי איורים רבים לאגדות קלאסיות, תמיד הרגשתי חוסר ביטחון ולא "הלכתי עד הסוף".
בספר הזה למשל, הסגנון הוא קצת קריקטורי אבל את הגיבורה (היפה בדרך כלל) לא ציירתי באופן מוגזם. מאיירים רבים חוששים להכניס קריקטורה ב"יופי".
הספר "עלי בבא וארבעים השודדים" יצא לאור בשנת 1985. כמה שנים קודם לכן הוצאנו אריק קרמן ואני סדרת גלויות "לילה טוב". אלה היו גלויות בגודל 22X22 ס"מ שבצד אחד היה סיפור (אגדה ידועה בדרך כלל) ובצד השני איור מלא בפרטים. זה נועד לקריאה לילדים לפני השינה, כשהמבוגר קורא את הסיפור היו הילד או הילדה מביטים בצד המצויר.
הנה הגלויה של עלי בבא:
את הספר הבא לא תוכלו להשיג שכן הוא יצא בהוצאת המשפחה של אוֹרי בית-אוֹר. את הספר יזמה ועצבה רותי בית-אוֹר.
הנה מה שנכתב על האיש השנון והמיוחד הזה בגב הספר:
אוֹרי בית-אוֹר, בן כפר סבא (הקטנה) וחבר קיבוץ גבים שבצפון הנגב, הנו סוציולוג, מורה
ואמן. אוֹרי הוא בוגר אוניברסיטת תל אביב בפילוסופיה, סוציולוגיה ולימודי עבודה, בוגר
בית הספר לציור על שם אבני ובעל תואר PhD בתכנון ופיתוח קהילתי ותקשורת אנוש,
מ-PSU בארה"ב, כשנושא עבודת המחקר שלו לתואר ד"ר היה "רכילות בקהילה קיבוצית"
זאת עטיפת הספר שיצא בשנת 1994, כשאוֹרי היה בן 60:
בספר ריכזו בני המשפחה כל מיני אמרות ושנינויות של אוֹרי.
בגלל אופי הספר יכולתי להתפרע גם בנושאים וגם בטכניקה. איירתי אותו באיורים דמויי חיתוך עץ (דהיינו שצוירו בצבע לבן על נייר שחור). הנה שלושה איורים מהספר:
על הספר הבא אני לא יודע פרטים רבים:
הוא יצא לאור בשנת 1987 בהוצאת ענבל שכבר לא קיימת. סיפור חייו של בטהובן בעיבוד לילדים. שם הסופרת רודיקה דן. הנה שני איורים מהספר:
גם שלושת הספרים שאציג עכשיו יצאו בהוצאת ענבל:
מדובר בסיפורים של אנשי חלם שעיבדה נורית יובל, שהיא גם מאיירת מחוננת. את הספרים ערכה עטרה אופק, שהייתה אז עורכת הוצאת ענבל והיה לי תענוג לעבוד איתה. איירתי אז בהשפעת ראלף סטדמן, והאיורים של אנשי חלם אהובים עלי מאוד עד היום. הנה שלושה מהם:
לימים יצאו שלושת הספרים בכרך אחד והאיורים הודפסו בהם בצבע אחד, וזאת מבלי לקבל את הסכמתי – שלא הייתה ניתנת כמובן.
את הספר הבא הוציא לאור חברי המנוח אריה ניר:
מבחינתי זה ספר מיוחד בגלל כמה סיבות:
א. אחד הספרים היחידים שגם את הטקסט כתבתי בכתב יד.
ב. הספר הודפס אמנם בצבע, אבל ברוב הספר כמעט שאין צבע, ורק לקראת סופו (בהתאם לעלילה כמובן) יש צבע מלא. הספר יצא לאור בשנת 2003. הסופרת היא יעל זידמן, עיתונאית, קופירייטרית וסופרת, שביקשה גם שאכין פורטרט שלה לגב הספר שיתאים לרוח הספר:
הנה ארבע כפולות מהספר:
גם הספר הבא יצא אצל אריה ניר. מדובר בספר של מיכל סנונית, שיצא לאור בשנת 1994:
אני מניח שאריה קיווה שתחזור פה ההצלחה של ציפור הנפש שכתבה מיכל, הצלחה שכמעט לא הייתה כמוה, גם בארץ וגם בחו"ל. אבל לאכזבתנו הספר לא המריא.
הנה שלושה איורים מהספר הזה:
הספר הבא שאציג לכם הוא זה:
אני זוכר כמה אהבתי את הטקסט שכתבה יעל פישביין, שהכרתי אותה מדבר.
כדאי מאוד שהספר המקסים הזה יהיה על המדפים גם היום.
הנה ארבעה איורים מתוך הספר הזה:
הספר הבא ברשימה הוא זה:
הוא יצא בשנת 2005 בהוצאת גוונים, הוצאה שלצערי הפסיקה לפעול לא מזמן. המחבר הוא חיים יחזקאל, משורר וסאטיריקן. כיום הוא מנהל בית ספר אופקים בנתניה.
יחזקאל הצליח לחבר בין שירי אהבה והומור, משימה לא קלה.
ברוח הספר עשיתי איורים בטכניקה של קולאז', אחד הספרים היחידים שעשיתי בטכניקה הזאת.
הנה שלושה איורים מתוכו:
והספר האחרון שחשוב לי לספר עליו הוא זה:
ספר לנוער שכתב סמי מיכאל.
הנה ההקדמה הקצרה:
הספר הזה חשוב בעיני גם היום.
הוא יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1979.
אני לא חושב שפגשתי אי פעם את סמי מיכאל, אבל עשיתי את האיורים באהבה. מדי פעם אני מדבר על איורי שחור-לבן בספרי נוער, ומדגיש שיותר קשה ומאתגר ליצור כאלה מאשר איורי צבע בפיקצ'ר בוקס.
בשחור-לבן קשה לרמות.
הנה שלושה איורים מהספר הזה:
נחמד מאוד 🙂 באמת כדאי לפרסם מחדש ספרים כאלה…