עץ החבוש מאת סאקי

הנה עוד סיפור של סאקי שתרגמתי לאחרונה, בטיסה ללונדון.

הילדה הזאת שממציאה סיפורים חוזרת פה ושם בסיפורים שלו, שאולי הידוע בהם הוא החלון הפתוח (מומלץ לשמוע פה). אבל גם במספר הסיפורים ובסיפורי בדים, סאקי האמין בשקרים ובבדיות.

הוא כתב באיזה מקום:

"כולם יודעים שראשי ממשלה קשורים לאמת. אבל כמו במקרים רבים של זוגות נשואים, הם גרים בנפרד".

מאחר שהסיפור על עץ החבוש הוא בסך הכל דו-שיח בין ורה לגברת קמבל, בחרתי לעטר אותו בסקיצות קלות שבהן ניסיתי לפענח את דמותה של ורה.

עץ החבוש

"קפצתי כעת לראות את בטי מוליין הזקנה", הודיעה ורה לדודתה הגברת בברלי קמבל. "היא במצב רע מאוד בעניין שכר הדירה שלה. היא חייבת כבר עבור חמש עשרה שבועות והיא אומרת שאין לה מושג מאיפה להשיג את הסכום הזה".

"בטסי מוליין היא תמיד בקשיים בקשר לשכר הדירה שלה, וככל שעוזרים לה יותר היא פחות מודאגת", אמרה הדודה. "אני בפירוש לא מתכוונת לעזור לה יותר. העניין הוא שהיא תצטרך לעבור לקוטג' קטן יותר וזול יותר. יש כמה כאלה בצד השני של הכפר עם שכר דירה נמוך פי שניים ממה שהיא משלמת עכשיו, כלומר ממה שהיא אמורה לשלם עכשיו. אמרתי לה כבר לפני שנה שעליה לעבור". "אבל היא לא תמצא גן יפה כזה בשום מקום", מחתה ורה, "ויש שם בפינה גם עץ חבוש כל כך נחמד. אני לא חושבת שבכל האזור יש עוד עץ חבוש. והיא גם לא רוקחת ריבת חבושים. אני חושבת שאם יש לך עץ חבושים ואת לא רוקחת ריבת חבושים – זה מראה על אופי חזק. אז, בשום אופן אסור שהיא תעזוב את הגן הזה".

"כשמישהו בן שש-עשרה", אמרה גברת קמבל בפנים חמורות, "הוא אומר שדברים הם בלתי אפשריים, כשלמעשה הם רק בלתי נעימים. לא רק שזה אפשרי, זה אפילו רצוי שבטסי מוליין תעבור למעון קטן יותר. אין לה אפילו מספיק רהיטים כדי למלא את הקוטג' הגדול הזה".

"אם מדברים על ערך", אמרה ורה לאחר הפסקה קצרה, "יש בקוטג' של בטסי הרבה יותר מאשר בכל הבתים בסביבה".

"שטויות", אמרה הדודה. "היא כבר מזמן מכרה את כל כלי החרסינה שלה". "אני לא מתכוונת למשהו ששייך לבטסי עצמה", אמרה ורה סתומות. "אבל, כמובן, את לא יודעת מה שאני יודעת, ואני לא חושבת שאני יכולה לספר לך". "את חייבת לספר לי מיד", קראה הדודה. חושיה התעוררו והתחדדו כמו אצל כלב טרייר שמחליף נמנום משועמם בציפייה ערנית לצוד עכבר.

"אני בטוחה לגמרי שאסור לי לספר לך שום דבר על זה", אמרה ורה. "אבל למרות זאת, לפעמים אני עושה דברים שאסור לי לעשות".

"אני הבן אדם האחרון שיציע לך לעשות משהו שאסור לך", פתחה הגברת בברלי קמבל בהכרזה מרשימה.

"ואני תמיד מושפעת מהאדם האחרון שמדבר איתי", הודתה ורה. "אז אני הולכת לעשות מה שאסור לי, ואני אספר לך".

"מה יש לבטסי מוליין בקוטג' שאת עושה ממנו עניין גדול?"

"זה לא הוגן לומר שאני עושה מזה עניין גדול", אמרה ורה. "זאת הפעם הראשונה שאני מזכירה את זה. אבל היו על זה כל כך הרבה צרות ומסתורין והשערות בעיתונים, כל כך הרבה, שזה משעשע לחשוב על כל הרשימות וההשערות ועל המשטרה והבלשים שמחפשים בכל מקום בארץ ובחוץ לארץ בזמן שהסוד מוסתר בקוטג' התמים הזה".

"את לא מתכוונת לתמונה מהלובר, המונה – מה שמה, האישה הזאת עם החיוך שנעלמה לפני כשנתיים?" קראה הדודה בהתרגשות גוברת.

"או, לא, לא זה", אמרה ורה. "אבל משהו לא פחות חשוב ולא פחות מסתורי ואולי אפילו יותר שערורייתי".

"לא היהלומים של דב…"

ורה הנהנה. "כן. ממש. כולם".

"בקוטג' של בטסי? לא יתכן!"

"כמובן שלבטסי אין מושג מה יש שם", אמרה ורה. "היא רק יודעת שמדובר במשהו יקר מאוד, ושאסור לה לפתוח את הפה. אני גיליתי לגמרי במקרה מה הם ואיך הם הגיעו לשם. את מבינה, האנשים שהחזיקו בהם לא ידעו איפה להחביא ולשמור אותם, ואחד מהם שעבר במכונית דרך הכפר והתפעל מהקוטג' הבודד הזה חשב שזה המקום המתאים. גברת לאמפר סידרה את זה עם בטסי והבריחה אותם פנימה".

"גברת לאמפר?"

"כן, היא עושה הרבה ביקורים במחוז, את יודעת".

"כן, אני יודעת שהיא מביאה מרק ובגדים וספרי דת לקוטג'ים של העניים", אמרה מרת בברלי קמבל, "אבל זה ממש לא קשור לסחורה גנובה, והיא בטח ידעה משהו על הפרשה. כל מי שקורא עיתונים אפילו לפעמים יודע על הגנבה, ואני מניחה שלא היה קשה לזהות אותם. גברת לאמפר הייתה תמיד ידועה כאישה עם מצפון".

"היא כמובן חיפתה על מישהו אחר", אמרה ורה. "מה שמעניין בפרשה הוא המספר הלא רגיל של אנשים הגונים שהיו מעורבים בה, שניסו לחפות על אחרים. היית ממש מופתעת אם היית יודעת כמה מהשמות של האנשים שמעורבים בזה. ואני לא מאמינה שאפילו עשירית מהם יודעים מי היו האשמים המקוריים. עכשיו סיבכתי גם אותך בבוץ הזה כשגיליתי לך את הסוד של הקוטג'".

"אותי ממש לא סיבכת", התמרמרה גברת בברלי קמבל. "אני לא מתכוונת לחפות על איש. המשטרה חייבת לדעת על זה מיד. גנבה זאת גנבה, ויהיו המעורבים בה אשר יהיו. אם אנשים הגונים בוחרים להפוך למשתפי פעולה ומטפלים בסחורה גנובה, אז הם כבר לא אנשים הגונים. אני אצלצל מיד…"

"הו, דודה", אמרה ורה בתוכחה, "זה ישבור את לבו של הכומר המסכן אם קאתברט יהיה מעורב בשערורייה כזאת. את יודעת את זה".

"קאתברט מעורב? איך את יכולה להגיד דבר כזה כשאת יודעת איזו דעה טובה יש לכולנו עליו?"

"כמובן שאני יודעת שאתם חושבים עליו הרבה ושהוא הארוס של ביאטריס ושזה שידוך מצוין ושאת חושבת שהוא החתן האידיאלי. אבל בכל זאת זה היה הרעיון של קאתברט להחביא את הדברים האלה בקוטג', והם הגיעו במכונית שלו. הוא עשה את זה רק כדי לעזור לחבר שלו, פגינסון, את יודעת – הקווייקר הזה שמטיף תמיד להקטנת הצי. שכחתי איך הוא הסתבך בעניין. הזהרתי אותך שיש המון אנשים מהוגנים שמעורבים בזה, נכון? לזה התכוונתי שאמרתי שזה בלתי אפשרי שבטסי הזקנה תעזוב את הקוטג'. הדברים האלה תופסים די הרבה מקום והיא לא יכולה לצאת ולסחוב אותם עם שאר החפצים שלה בלי לעורר תשומת לב. כמובן אם היא תחלה או תמות זה יהיה מזל ביש. היא סיפרה לי שאימא שלה חיה עד גיל תשעים ויותר. עם טיפול מתאים וללא דאגות גם היא תוכל לחיות עוד תריסר שנים לפחות. עד אז אולי ימצאו סידור אחר להחביא את הדברים הטיפשיים האלה".

"אני אדבר עם קאתברט על זה אחרי החתונה", אמרה גברת בברלי קמבל.

"החתונה תיערך רק בשנה הבאה", אמרה ורה, כשסיפרה את הסיפור לחברה הכי טובה שלה, "ובינתיים בטסי פטורה מתשלום שכר הדירה והיא מקבלת מרק פעמיים בשבוע, והרופא של דודתי מבקר אותה בכל פעם שכואבת לה האצבע".

"אבל איך נודע לך על כל העניין?" שאלה החברה בתימהון מלא התפעלות.

"זאת הייתה תעלומה", אמרה ורה

"כמובן שזאת הייתה תעלומה, הרי אף אחד לא הצליח לפתור אותה. מה שאני לא מבינה זה איך את…"

"אה, עניין היהלומים? את החלק הזה המצאתי", הסבירה ורה. "אני התכוונתי שהתעלומה הייתה מאיפה יימצא הכסף לשלם את החובות של בטסי על שכר הדירה. והיה לה כל כך חבל להיפרד מעץ החבוש החמוד".