אגדות מודרניות

צמד המילים הזה, אגדות מודרניות, מביא אותנו בעיקר לשתי אסוציאציות. האחת היא מה שמכונה "אגדה אורבנית", והשנייה – סיפורים פארודיים ברוח האגדות הקלאסיות, שמיועדים בדרך כלל לילדים.

הרשומה הזאת עוסקת בשני יוצרים. האחד כתב משלים מודרניים, והשני כתב אגדות מודרניות. בשני המקרים מדובר בסאטירות שלא מיועדות לילדים.

לפני שאספר על השניים, אי אפשר שלא להזכיר את הנס כריסטיאן אנדרסן שהוא אבי התת-ז'אנר הזה, ועליו לא ארחיב את הדיבור כאן, שכן הוא מוכר היטב.

ברשומה הזאת אביא שני כותבים פחות או יותר בני אותו גיל. האחד הוא אמריקאי שידוע היטב במערב ושמו ג'יימס תרבר:

השני הוא צ'כי, שכמעט ולא מוכר מחוץ לארצו. התוודעתי ליצירותיו מפיה ומעטה של רות בונדי, שהרבתה לספר עליו ותרגמה לעברית את האגדות שלו. שמו יאן וֶריך:

ככל הידוע לי הם מעולם לא נפגשו, למרות שווריך הצ'כי בילה כחמש שנים בארצות הברית, בתקופה שבה תרבר היה בשיא יצירתו.

היו לי שתי סיבות לחבר בין השניים. הראשונה היא מתחום הפיזיולוגיה: כאשר תרבר היה ילד, אחיו פגע בו בחץ, תוך כדי ששיחקו ב"וילהלם טל", ולקראת סוף חייו הוא היה עיוור. וריך, שהיה בין השאר גם שחקן, סיים את חייו כשסרטן בגרון נטל ממנו את קולו – הקריקטוריסט הפך לעיוור; השחקן סיים את חייו בלי יכולת לדבר.

וכאן הקשר האסוציאטיבי הנוסף: כל אחד מהם עסק בכמה תחומים – תרבר היה גם סופר וגם קריקטוריסט; וריך היה שחקן, מחזאי וסופר.

על תרבר כתבתי כמה פעמים, בעיקר כשהזכרתי את וולטר מיטי של דני קיי, סרט שנעשה על פי סיפור של תרבר, אבל תרבר התנער לחלוטין מהסרט (שבעיני הוא נפלא) וטען שהרסו לו את הסיפור.

תרבר מקושר בעיני רבים עם הניו יורקר, והיה מעורכיו הראשונים של המגזין.

הספרים שלו, אוסף הקריקטורות, המשלים וההומורסקות, נמצאים עד היום על המדפים, בעיקר בארצות הברית ובאנגליה.

בעברית יצא לאור ספר נוער שלו 13 האורלוגין בהוצאת שוקן, 1976, בתרגומה של אריאלה דים.

כמה ספרים של תרבר נמצאים בספריה שלי. האגדות שאביא כאן הן מתוך הספר הזה, שאותו הוא גם אייר:

את האגדה הראשונה, שהנושא שלה הוא הנאצים והיהודים, פרסמתי כבר פעם:

הארנבים שגרמו לכל הצרות

האגדה מספרת על משפחה של ארנבים שהתגוררה בסמוך לחבורה של זאבים.

הזאבים הכריזו שהם מאוד לא אוהבים את הדרך שבה חיים הארנבים. אגב כך, הזאבים עצמם היו משוגעים על הדרך שבה הם עצמם חיו, שכן זאת הדרך הנכונה היחידה לחיות.

לילה אחד התחוללה רעידת אדמה וכמה זאבים נהרגו. האשמים בכך היו כמובן הארנבים, שהרי כולם יודעים שהארנבים חובטים בקרקע בכפותיהם וזה גורם כמובן לרעידת אדמה.

בלילה אחר נהרג זאב אחד מפגיעת ברק, ושוב כמובן הואשמו הארנבים, שהרי ידוע לכל שברקים נגרמים על ידי אוכלי חסה.

הזאבים אמרו שאם הארנבים ימשיכו ככה יהיה צורך לעשות מהם בני תרבות, והארנבים החליטו לברוח לאי שומם.

אבל כל החיות שגרו הרחק משם גערו בהם: "תתביישו לכם, אתם חייבים להישאר איפה שאתם ולהיות אמיצים. העולם לא נועד לפחדנים שבורחים", אמרו החיות, "ואם הזאבים יתקפו אתכם נבוא ונעזור לכם."

אז הארנבים השתכנעו והמשיכו לגור קרוב לזאבים. יום אחד פקד שיטפון נורא את האזור והטביע זאבים רבים.

גם כאן היו הארנבים אשמים, שהרי הכול יודעים שמכרסמי גזר בעלי אוזניים ארוכות הם שמביאים שיטפונות.

הזאבים פשטו על משפחת הארנבים וכלאו אותם לטובתם במערה חשוכה, כדי להן עליהם כמובן.

לאחר כמה שבועות כשלא הגיעה שום ידיעה מהארנבים, דרשו החיות האחרות לדעת מה עלה בגורלם.

הזאבים ענו שהארנבים נאכלו, ומכיוון שכך הרי שזה עניין פנימי בהחלט.

אבל כל החיות הזהירו שהם עשויות להתאחד נגד הזאבים, אם לא יקבלו סיבה טובה להשמדת הארנבים.

אז הזאבים סיפקו סיבה:

"הם ניסו לברוח", אמרו הזאבים. "וכמו שאתם יודעים העולם הזה לא נועד לפחדנים שבורחים".

מוסר השכל: אל תלך, רוץ! לאי השומם הקרוב.

במשל הבא שמתוך הספר הזה שילבתי איורים שלי:

הפיל שקרא תיגר על העולם

פיל אחד שחי באפריקה התעורר בוקר אחד, משוכנע שהוא יכול לנצח את כל החיות בעולם בקרב אחד, אחד אחרי השני. הוא התפלא שלא חשב על זה קודם. אחרי ארוחת הבוקר הוא ביקר קודם כל את האריה. "אתה רק מלך החיות!" רעם הפיל. "בעוד שאני הוא האייס!" והדגים את כוחו על ידי הכנעת האריה ב-15 דקות, ללא שום מכשול.

לאחר מכן, בזה אחר זה הוא נלחם וניצח את חזיר הבר, הבופאלו, הקרנף, ההיפופוטם, הג'ירפה, הזברה, הנשר והנץ. לאחר מכן בילה הפיל את רוב זמנו במיטה ואכל בוטנים, בעוד החיות האחרות, שהיו עכשיו עבדיו, בנו עבורו את הבית הגדול ביותר שהיה מעולם לחיה כלשהי. הבית היה בן חמש קומות. הוא נבנה מהעץ החזק ביותר שאפשר למצוא באפריקה. כאשר נגמרה הבנייה, אייס החיות עבר לגור בבית והכריז שהוא יכול להצמיד את האוזניים לראשה של כל חיה בעולם. הוא קרא לכל אלה שרוצים לנסות לבוא לפגוש אותו במרתף ביתו הגדול, היכן שבנה זירת אגרוף גדולה פי עשרה מהמידות החוקיות.

לאחר כמה ימים קיבל הפיל מכתב אנונימי ממישהו שנענה לאתגר. "תהיה במרתף שלך מחר בצהריים בשעה שלוש", היה כתוב במכתב. אז בשעה שלוש ירד הפיל למרתף כדי לפגוש את יריבו המסתורי, אבל לא היה שם אף אחד, או לכל הפחות לא מישהו שהוא יכול לראות. "צא מאחורי מה שזה לא יהיה", שאג הפיל. "אני לא מאחורי שום דבר" אמר קול קטן. הפיל התרוצץ במרתף, מפיל חביות ותיבות, ראשו נחבט בצינורות החימום, מרעיד את יסודות הבית אך הוא לא מצא את יריבו. לאחר שעה הפיל שאג שכל העניין הוא תעלול והולכת שולל, והודיע שלעולם הוא לא ירד שוב למרתף. "או, בוודאי שתרד", אמר הקול הקטן. "אתה תהיה כאן למטה מחר בשלוש, ותהיה שרוע על גבך". צחוקו של הפיל הרעיד את הבית. "עוד נראה לגבי זה", הוא אמר.

למחרת אחרי הצהריים הפיל, שישן בקומה החמישית של הבית, התעורר בשעה 2:30 והסתכל בשעונו. "אף אחד שאיני רואה לעולם לא יצליח להוריד אותי למרתף שוב", נהם וחזר לישון. בדיוק בשעה שלוש הבית החל לרעוד ולרטוט כאילו שרעידת אדמה תפסה אותו בין כפותיה. קורות ועמודים התכופפו ונשברו כקני סוף, מפני שהיו מלאים בחורים קטנים. הקומה החמישית קרסה לגמרי והתנפצה על הרביעית, שנפלה על השלישית, שנפלה לשנייה ונשאה את הקומה הראשונה כאילו שהיתה סלסלה מלאה אוכמניות. הפיל הושלך למרתף ונחת בכבדות על רצפת הבטון, על גבו, חסר הכרה לחלוטין. הקול הקטן החל למנות. כשהגיע הקול ל-10, הפיל התעורר מעלפונו אך לא הצליח לקום. "איזה חיה אתה", שאל את הקול המסתורי בקול רועד, שאיבד את רשעותו. "אני טרמיט", ענה הקול.

החיות האחרות , אחרי שבוע של עבודה קשה, הצליחו להרים את הפיל מתוך המרתף ושמו אותו בבית הסוהר. הוא בילה את שאר ימיו שם, שבור ברוחו ובגבו.

מוסר השכל: הניצחון בקרב ניתן לפעמים לקטנים, מפני שככל שהיריב גדול יותר כך קשה נפילתו.

וכעת ליאן וריך.

את וריך, שצעיר מתרבר בעשר שנים, "פגשתי" בפעם הראשונה כשעברתי ליד הבית שבו היה גר באי "קמפה" בפראג. בלי ששמעתי עליו רציתי להצטלם ליד הפסל שלו.

רק מאוחר יותר סיפרה לי רות בונדי מי הוא היה.

מדי פעם אני מזכיר בתודה ובאהבה את רות, שלימדה אותי לאהוב את פראג ואת התרבות והספרות הצ'כית.

וריך הוא גיבור תרבות בצ'כיה. בצעירותו הופיע ביחד עם חברו יז'י ווסקוביץ. הם הופיעו כצמד ליצנים, מעין "השמן והרזה" (וריך היה שמנמן ווסקביץ רזה). וריך נחשב בעיני הצ'כים כאחד מאבות התיאטרון הצ'כי המודרני, ועניין זה חשוב במיוחד על רקע זה שבשום מדינה באירופה לא היה תיאטרון כל כך פוליטי כמו בצ'כוסלובקיה, ומאוחר יותר בצ'כיה. להזכירכם, ואצלב האבל היה מחזאי.

קצת לפני הכיבוש הנאצי, וריך ווסקוביץ נסעו, ואפשר לומר נמלטו, לאמריקה.

האמריקאים – שחשבו שהם יהודים (הם לא היו), כי מבחינתם כל הפליטים היו יהודים – לא הבינו כל כך את ההומור הצ'כי. כמה במאים חשובים כמו אורסון ולס ואיליה קאזאן הבטיחו להעסיק אותם, אבל מי שהיו כוכבים בפראג הצליחו במקרה הטוב להשתלב רק בתפקידים קטנים בקולנוע האמריקאי.

אחרי המלחמה שבו לצ'כוסלובקיה אבל התברר שהם קצת נשכחו שם.

וריך היה אמנם זמן קצר קומוניסט אבל נטש את הדרך הזאת, בין השאר בגלל שלא סבל אנטישמיות על כל גווניה. הוא אפילו נחשב תומך ישראל.

האגדות אותן כתב, בזמן שהקומוניזם שלט בצ'כוסלובקיה, לא נועדו לילדים, אבל הן גם לא היו סאטירה ישירה. הוא כבר התעייף ממריבות עם שלטונות, אבל פה ושם מי שמחפש היטב מוצא גם לעג לכיוונים שונים.

בשנת 1996 תרגמה רות בונדי את האגדות שלו והספר הזה ראה אור בהוצאת זמורה ביתן מודן: