בין טכניקה לסגנון – פרק שני

ברשומה הקודמת, שהתארכה מאוד, לא הספקתי לדבר על כמה נושאים שמאירים עוד משהו על היחס שבין טכניקה לסגנון.

ישנם ספרים שבהם זה מתבקש לצייר בשני סגנונות שונים.

כמו למשל בספר המקסים הזה שכתבה נירה הראל:

בספר שתי עלילות מקבילות: הסבתא מקבלת טלפון מהנכד שמספר שהוא חולה, והיא מתחילה ללכת אליו (מבלי שהוא יודע). ואגב כך מספרת לו בטלפון אגדה על קוסמת שמנסה להגיע לנסיך שאו-לין העצוב.

האגדה שהיא מספרת לו מושפעת מהחוויות שהיא עוברת בדרכה.

למשל, הסבתא עוצרת מונית:

ובסיפור הקוסמת עוצרת מרכבה:

או שהיא מוציאה כסף מכספומט:

ובסיפור הקוסמת מוצאת אוצר בגזע העץ:

באופן מתבקש ציירתי את שתי העלילות בטכניקות ובסגנונות שונים.

גם בספר נפלאנדיה, שכתבה אפרת שור, יש בעצם שתי עלילות. אבל במקרה הזה רק אחת כתובה והשנייה נרמזת רק באיור.

גיבור הספר, אריק, מרגיש שחסר לו משהו בחיים ויוצא למסע חיפוש, שמהלכו הוא פוגש למשל לביאה:

אבל גם חברתו ליבי (הפמיניסטית) לא נשארת בבית, ויוצאת (כנראה) גם היא למסע, וכאן היא במקביל פוגשת אריה:

המסע של ליבי נחשף רק כרמז באיורים, שאותם עשיתי בסגנון אחר, ולא מופיע בטקסט.

עוד דוגמה לספר שבו בחרתי לאייר בשתי טכניקות (וסגנונות) שונים הוא הספר הזה:

ניסיון של גילה מצליח-ליברמן לספר לילדי הגן משהו על אירועי השואה.

מדובר בצעצועים בגן שמגיע אליהם צעצוע חדש, סוס מעץ, והוא מספר את קורותיו בימים הנוראים ההם.

אז איור מהספר הזה. את הסיפור על הסוס איירתי באיורים דמויי חיתוך עץ בשחור-לבן:

אבל לפעמים, אם העורכים או המחבר מסכימים, אני מכניס שני סוגים של טיפול גם בספר שבו זה לא מתבקש.

הספר הזה, שיצא בספריית "פיג'מה", הוא סיפור הרב והעז, שחרז אפרים סידון:

שמעון מרגיש שצפוף לו בבית ובא לבקש עצה מהרב שלו. אז את מה שקורה בבית איירתי כך עם קונטור ברור:

ואת המפגשים של שמעון עם הרב איירתי יותר חופשי:

וכעת למקרים שבהם "שאלתי" סגנון מסוים והעברתי אותו לאיור.

בשנת 2003 הוצאנו, אהרן שמי ואני, את הספר הזה:

זהו ספר חידה שבו נעמן מחפש את האפיקומן, אבל גם הקורא צריך למצוא אפיקומנים באיורים.

רוב האיורים נעשו על פי חיתוכי עץ עתיקים מהגדות של פעם:

לספר תעלולי אבא גברהנה שכתבו מסקי שיברו ואפרים סידון, שגיבורו הוא גברהנה, ה"ג'וחא" של האתיופים, בחרתי לעשות איורים שיזכירו את הציורים העממיים האתיופיים, שמתאפיינים בעיקר בעיניים ענקיות:

הרבה מאיירים משלבים בעבודות שלהם איורים ישנים, חסרי זכויות. אני לא עשיתי את זה הרבה, והספר היחיד שבו השתמשתי בתחריטים כרקעים הוא המפלצות ששינו את ההיסטוריה. שהוצאתי ביחד עם בני אוֹרי. הנה שני איורים מהספר הזה:

בתקופה שנקראת "תור הזהב של האיור האנגלי" בחרו כמה מאיירים, כמו ארתור רקהאם והית רובינסון, לשלב צלליות בספרים שלהם.

לצלליות יש חוקים משלהן. בעבר העליתי רשומה מיוחדת על איור בצלליות.

איירתי שני ספרים בטכניקה הזאת. הראשון הוא הספר על אננסי:

הנה שלושה איורים מתוכו:

וגם בספר "אני אתה – אתה אני", שכתבה עמלה עינת, ספר שעוסק בתאומים:

ואסיים בשני ספרים שבהם יש משחק בין הרישום בשחור-לבן לבין הצבע.

הספר הראשון הוא זה:

האיורים בו נעשו בקו, והשימוש בצבע היה מינימלי. רק אוזנו של החתול גיבור הספר נצבעה, כדי לאפיין אותו, ובכל עמוד עוד משהו מינימלי בצבע:

רק בסוף הספר (הסוף הטוב כמובן) האיור הוא בצבע מלא:

אגב, זה הספר היחיד שאיירתי שבו גם כתבתי את הטקסט בכתב יד.

גם בספר הבא עיקר האיור הוא בקונטור:

הצבע מופיע בבד של המכנסיים, שהם נושא הסיפור ובעוד משהו שביקשתי להבליט. הנה ארבעה איורים מתוכו: