זה נכון שביתו של האנגלי הוא מבצרו, אבל שם, כשהוא ספון במבצרו, האנגלי מאוד אוהב רכילות.
מקרה הנסיך שעזב לאחרונה את בית המלוכה מזכיר לנו את זה, ואת ההצלחה העצומה של עיתוני הרכילות שהאנגלים כל כך כרוכים אחריהם.
כמעט על כל ספר ילדים אנגלי שנחשב לקלאסי, תמצאו סרט שמחטט בחייהם של הסופר או הסופרת.
על א.א. מילן וכריסטופר רובין נעשו כמה סרטים, ויש גם סרטים על אליס בניו יורק, על חייה הפרטיים של ביאטריקס פוטר, על הסכסוך בין פמלה טרוורס לבין וולט דיסני בקשר ל”מרי פופינס”, וכמובן הסרט “למצוא את ארץ לעולם לא”, על חייו של ג’יימס מתיו בארי, בכיכובו של ג’וני דפ.
את הרשומה הזאת החלטתי לכתוב כשאחד הקוראים שלי, ידידי יקי מולכו, סיפר לי על הספר שקיבל, עם האיורים של ארתור רקהאם:
פיטר פן לא נמצא בראש רשימת ספרי הילדים שאני אוהב, ולכן ברשומה הזאת לא אסביר למה הוא נפלא.
אני לא יודע אם יש עוד ספר ילדים (פרט ל”אליס” אולי) שזכה לכל כך הרבה התייחסות במאמרים, פרשנויות ורשימות.
אבל בשונה מאליס למשל, שם חלק גדול מהמאמרים עוסק בפילוסופיה, הומור ושפה, רוב המאמרים שמנתחים את פיטר פן עוסקים בפסיכולוגיה: ילדות, התנתקות מההורים, סבל, עצמאות, מוות, אהבת הורים – וכל הדברים האלה שבעיני רבים הם יסודות חשובים בספרים לילדים.
זהו מחבר הספר, ג’יימס מתיו בארי:
אני מציע לקרוא עליו בספר המצוין של יהודה אטלס, ילדים גדולים (כרך 1), ויש עליו כמובן מידע רב ברשת.
אתייחס כאן בעיקר לשלושה מאיירים שאיירו את פיטר פן, וגם לפסלים הרבים שבהם הוא מככב. זאת גם הזדמנות להביא לכם ספר קטן שכתבתי ואיירתי במיוחד ליום ההולדת של נכדתי האהובה זואי כשהייתה בת חמש, ספר שלא ראה אור כספר מסחרי.
אבל יש כמה דברים שאני כן מבקש לכתוב על פיטר פן:
בעיני חוקרי הילדים האנגלים, פיטר פן ואליס בארץ הפלאות הם ש ני ספרים ששינו את עולם ספרי הילדים.
החוקרים טוענים שברוב הספרים הדמיוניים שהילדים נחשפו אליהם (בעיקר מדובר על אנגליה ואירופה) – כמו אגדות האחים גרים, האגדות האיריות והסקוטיות ואולי גם אגדות מהמזרח – גם הגיבורים היו בדרך כלל דמויות דמיוניות.
אליס, ובעיקר פיטר פן, היו ילדים “שלנו”, הילדים שהכרנו, וכשהם הוכנסו לעולם הדמיון ופורסמו, בעיקר לקהל הקוראים האנגלים, הייתה תחושה של הזדהות וקרבה שכמעט לא נודעה כמוה.
בארי ליקט רעיונות מכל היצירות הדמיוניות שהכיר והביא אותם לפיטר פן. אפילו השם “ארץ לעולם לא” לקוח מספר גיאוגרפיה משנת 1820, כאשר אוסטרליה הסעירה את דמיונם של האנגלים.
הוא לקח את הפיראטים של סטיוונסון, ואת האינדיאנים של קופר, ואת הצל מפיטר שלאמיאל, ואת התנין מהמסעות של ווטרטון. את כל זה הוא הביא לעולם של השכנים שלו, הילדים בני זמנו, וכך גרם גם למבוגרים לחזור להיות ילדים.
פיטר פן התחיל את דרכו כמחזה (פרטים אצל יהודה אטלס) ורק אחרי שהאנגלים המעונבים ראו ילד אמיתי מעופף על הבמה – שאז אגב זה כשלעצמו היה אטרקציה, ומאז האנגלים נורא אוהבים להעיף אנשים בתיאטרון.
גם הפיות, שקודם היו שייכות לעולמות אחרים, בפיטר פן הן חלק מהעולם שלנו. אגב, כך זה גם בסילבי וברונו, הספר שלואיס קרול אהב מבין כל כתביו, אבל הקהל ממש לא.
בארי לא המציא שום דבר חדש בכתיבה הספרותית שלו, להבדיל מלואיס קרול למשל, אבל הוא מצא, כך מסתבר, איזו נוסחה שהאנגלים אהבו, וההצלחה המסחרית של פיטר פן הייתה גדולה אפילו מזאת של אליס.
מכאן גם תבינו למה בעיני פיטר פן הוא ספר פחות חשוב. אם אליס מדבר אלי ל”שכל” ולהומור, והרוח בערבי הנחל פונה לרגש ולאהבת האדם (או היצורים באשר הם) וגם להומור האנושי, פיטר פן פונה לחלקים שפחות מדברים אלי, דהיינו המון פסיכולוגיה, ובעיקר חסר בו סוג ההומור שמדבר ללבי.
אבל כשפיטר עוזב את המילים ונכנס לעולם החזותי, מאייר כמו ארתור רקהאם יכול לחגוג, ואני יכול להבין אותו.
למרות שארתור רקהאם – שהוא מאייר חשוב, אולי המצליח ביותר בתקופתו – לא נמצא בראש רשימת המאיירים האהובים עלי, אני מעריך אותו מאוד וכתבתי עליו בהרחבה ברשימה רקהאם מאייר את וגנר.
רקהאם נחשב למאייר הקלאסי של פיטר פן. האיורים העמוסים והתיאטרליים שלו מצאו כנראה חן בעיני בארי, שכזכור היה קודם כל מחזאי.
רקהאם הביא לנו פיטר כזה:
הנה כמה איורים שלו מהספר, שיצא בשנת 1906 והיו בו 49 איורים צבעוניים, שעד היום מודפסים בספרי פיטר פן:
ואז, בשנת 1911, יצאה הגרסה שבארי קרא לה פיטר וּוֶנדי, עם האיורים של פ. ד. בדפורד. שם קיבל פיטר את הדמות המוכרת יותר, ויש לה גם זיקה לפאן (בגלל החליל):
בדפורד, בן דורו של רקהאם (מבוגר ממנו בשלוש שנים), היה מאייר פחות מוכר ממנו, אבל הגישה שלו הייתה הרבה יותר מיושנת משל רקהאם, ואם תרצו יותר קלאסית. זה מתבטא בעיקר בכך שההתרחשות מופיעה ממש במרכז האיור:
הנה עוד שני איורים שלו לפיטר וּונדי:
המאיירת השלישית היא בת זמננו. שמה דברה מקפארלן:
היא איירה את המהדורה שיצאה בהוצאת “פוליו”:
דברה מקפארלן מעידה על עצמה שעיקר כוחה הוא באיור פיות ויצורים דמיוניים. הנה ארבעה איורים שלה:
פיטר פן הניב לא רק אינספור מאמרי ניתוח, אלא גם המון פסלים שעומדים במקומות שונים בעולם. הידוע ביותר הוא הפסל שעומד בגני קנסינגטון, בערך במקום שבו סיפר בארי לילדי לואלין דייוויס את הסיפורים של פיטר פן:
הנה מה שכתבתי על הפסל הזה בספר הולך איתך בלונדון:
אתם הולכים אל תוך הפארק (לצד השביל הצמוד לאגם משמאלכם נמתחת גדר מתכת שלא מאפשרת להתקרב לאגם), ומגיעים לאנדרטה החביבה ביותר בלונדון – פסלו של פיטר פן. באזור הזה נהג ג’יימס מתיו בארי לספר את סיפורי פיטר פן, שהפכו לספר ולמחזה. זה היה ב-1897. בארי היה אז בן שלושים ושבע כשפגש פה בגן את ג’ורג’, ג’ק ופיטר לואלין דייוויס, מלווים על ידי אומנתם, וכאן התחיל הקשר שלו עם הילדים ועם המשפחה, קשר שהוליד את אחד מספרי הילדים האהובים ביותר. בארי עצמו דאג להציב את הפסל בגני קנסינגטון, וגרם בכך לשערורייה זוטא. אבל גם באנגליה, מעוז הוויכוחים, לא מתווכחים עם הצלחה, והפסל נשאר על כנו.
דמותו של פיטר במצבה עוצבה על פי דמותה של השחקנית נינה בּוּסִיקוֹ, שהייתה הראשונה ששיחקה את פיטר פן על הבמה בשנת 1904. בכך ייסדה מסורת, שעל פיה את תפקיד פיטר פן משחקות בדרך כלל נשים. את הפסל יצר בשנת 1911 סר ג’ורג’ פראמפטון, שהצליח לשבץ בגוש הברונזה הזה, פרט לפיטר ולוונדי, אחת עשרה פיות, חמישה ארנבים, שבעה עכברים, שלוש ציפורים, שבלול אחד וסנאי אחד.
באחת הפעמים שביקרתי במקום ראיתי פתק קטן לבן מבצבץ מבין העכברונים. פתחתי אותו. הוא היה כתוב באנגלית רצוצה, ונאמר בו: “פיטר היקר, תעשה שאימא שלי תאהב אותי יותר מאשר את גרטה אחותי.” על החתום היה הַנְס מלייפציג. האם היה פה רמז להנזל וגרטל? ואולי האימא חשבה שגרטל טעימה יותר? לפיטר פתרונים.
בלונדון יש עוד פסל של פיטר פן, והוא נמצא בגן של בית החולים לילדים אורמונד. בית חולים הזה מקבל עד היום, על פי צוואתו של בארי, את התמלוגים מהצגות של פיטר פן.
הנה הפסל:
בעיירה שבה נולד בארי בסקוטלנד עומד הפסל הזה:
הפסל הזה, שפיסל אליסטר סמארט ב-1968 הועבר לעיירה קירימויר ב-1994.
בניו יורק, בפארק קארל שוורץ, נמצא הפסל הזה:
שאותו יצר צ’רלס אנדרי הפנר בשנת 1928.
בניו זילנד ניצב הפסל הזה:
אותו יצר ססיל תומאס ב-1963.
גם בקולומבוס, אוהיו, יש פסל של פיטר פן:
יצרה אותו הפסלת מאי (מרי אליזבת) קוויק.
בגן החיות של מלבורן יש פסל של פיטר פן בגובה מטר וחצי:
הוא נוצר בשנת 1926 על ידי פול מונטפורד.
אם תחפשו “פסלי חול של פיטר פן” תגלו דברים מפתיעים:
כאן תמצאו סרטון על הפסל בקנסיגטון גארדן שעשה ג’וליאן מקדונאל, מדריך וכותב מדריכי טיולים.
והנה כמובטח הספר שעשיתי לזואי נכדתי, כשהייתה בת חמש:
הספרון שלך ממש מקסים!
הסיפור של זואי בלונדון מאד יפה. היה ראוי לצאת לאור, שעוד ילדים והורים יהנו