תור הזהב של הקריקטורה הצרפתית, ובעיקר על שאבאל

אפתח בסיפור אישי.

הייתי בן חמש עשרה וחצי כשהעיפו אותי מבית הספר החקלאי בפרדס חנה והוחלט לרשום אותי לבצלאל. אבי לקח אותי לבחינות בירושלים ואז התברר שזה יארך יומיים. אבי היה חייב לחזור למכולת בכרכור, ואני נשארתי ללון במלון, פעם ראשונה בחיי. מכיוון שחשבתי אז שבמלון רק "לנים", ולא ידעתי שאני יכול לבלות בו גם את היום, חיפשתי עיסוק לזמן הפנוי מהצהריים עד הערב. קניתי בחנות ספרים יש שנייה ספר של אוסף קריקטורות צרפתיות (באנגלית) והלכתי לספסל בגן ממילא. שם ישבתי עם הספר עד הערב כשהלכתי למלון ללון. למרות שראיתי קריקטורות שונות גם עד אז, אני יכול לקבוע בוודאות שזה היה השיעור הראשון שלי בהומור חזותי.

בימים ההם טרם הכרתי את סול סטיינברג ואת הקריקטורות של הניו יורקר, וגם כשהתחלתי את הלימודים בבצלאל רוב ההומור שנחשפתי אליו – שבדרך כלל שלט בו המורה לאיור שלי, יוסי שטרן – היה הומור של סיפור, של מילים ושל משחקי מילים.

היום אני יודע שבשנות ה-50 פעלה בצרפת קבוצה נבחרת של קריקטוריסטים (חלקם לא נולדו בצרפת) שהיו מושפעים אמנם מיוצרים אמריקאים כמו סטיינברג ואדמס, אבל הם ידעו לספר סיפור באמצעים חזותיים ורובם לא השתמשו במילים, וגם כשהיו פה ושם מילים, לא הן שהובילו את ההומור.

היה משהו מיוחד בחברי הקבוצה הזאת, שמצד אחד כולם פעלו בצרפת ומצד שני הם לא הביאו לחזית ההומור את הווי החיים הצרפתי או את הצרפתיות. בהשוואה למשל לקריקטורות בניו יורקר שעסקו הרבה באורח החיים האמריקאי, או בציורים של הפאנץ', שרוב הקריקטורות שלו עסקו בהווי האופייני של האנגלים.

במהלך שבע השנים שבהן אני מפרסם את הבלוג הזכרתי כמה מהיוצרים הצרפתים שאביא כאן, בעיקר את אנדרה פרנסואה ואת דוּבּוֹ (Dubout), וגם את סינה (Siné).

הפעם אכתוב בקצרה עליהם וגם על עוד כמה קריקטוריסטים צרפתים מהימים ההם, שאת שמותיהם אני אפילו לא יודע לבטא, ורובם כבר אינם בין החיים. ואסיים בדמותו של Chaval  שאז כל כך אהבנו.

ואפתח ב-Dubout, שחי בין השנים 1905-1976.

הבחור חלם בילדותו להיות לוחם שוורים והתאמן בכיכר הכפר בנפנוף מטפחת מול עגלים קטנים, ורק כשאחד מהם קרע את מכנסיו – כך הוא מספר – הוא נפרד מהחלום. כל אוהבי ההומור החזותי אוהבים אותו בזכות המוני הדמויות שהוא דוחס לציוריו. הוא עצמו, אגב, העדיף להתבודד עם שלושת החתולים שלו.

וכעת לאנדרה פרנסואה (1915-2005). פרנסואה עסק בכל תחום חזותי – ציור, איור, קריקטורה, פיסול, עיצוב חזותי ובמה. הנה עוד כמה קריקטורות שלו:

המאייר הבא מהגלריה הצרפתית הוא Mose (1917-2003). הוא אולי אחד ה"צרפתים" ביותר. הוא היה בעל תואר בפילוסופיה והתחיל לצייר רק כשהיה בן 30.

וכמובן סינה (1928-2016), עליו כתבתי בקריקטורות ללא רחמים. מכל הצרפתים האיש הזה, שמת ב-2016 כשהיה בן 88, באמת עסק ב"הומור שחור"; ואני מדגיש את זה כי הצרפתים נתנו את הכינוי "הומוריסט שחור" כמעט לכל אחד די בקלות.

בצעירותו היה שר בקברט, ורק כשהתעייף מזה התחיל לצייר.

סינה היה פרובוקטור כמעט מקצועי ולא התבייש להכריז שהוא אנטישמי.

הנה כמה עבודות שלו שלא הבאתי ברשימה ההיא, הפעם מהפחות אכזריות שבהן:

היה גם אחד, Ami, שהקריקטורות שלו כל כך דומות לאלו של צ'רלס אדמס (משפחת אדמס), עד שהוא נראה לי כמו פסבדונים של אדמס:

והיה גם Bil, קריקטוריסט ממוצא אוסטרי, עם קו מסוגנן:

ואחד Gad, קריקטוריסט בינוני וחובב דיג מושבע, שלדעתי היה מושפע מהאנק קטצ'אם, האיש שיצר את Dennis the Menace.

והנה גם Dropy, שכשראיתי את הקריקטורה שלו אמרתי לעצמי, "איזה יום רע היה לסטיינברג".

והקריקטוריסט Trez (נולד ב-1926), דמות די מעניינת, שהתחיל לצייר כשהיה בכלא צבאי וזכה להצלחה גדולה בצרפת וגם בארצות הברית.

אבל הקו והרעיונות שלו די בנאליים לטעמי.

אחת הדמויות המעניינות בקריקטורה הצרפתית הוא ללא ספק Bose. הוא נולד ב 1924 והיה כמה שנים איש צבא, שם אולי התפתח אצלו הבוז למדליות ולתוארים.

ואולי גם המודל של הדמות האנושית, זאת עם האף הגדול שהזכירה לכולם את דה-גול:

הדמות הזאת כמעט לא משתנה בין אם מדובר בגנרל או במקבץ נדבות.

האיש הזה, שצייר את הקריקטורה הזאת:

וגם את זאת:

ואת זאת:

התאבד כשהיה בן 47.

וכעת לדמות האחרונה שאותה אהבתי אז יותר מאשר את השאר. וכוונתי לשאבאל (1915-1968).  שמו המלא היה Yvan Francis Le Louarn והוא למד אמנות בבוזאר. בספר ההוא שקניתי כשהייתי בן חמש עשרה וחצי, נכתב עליו כך:

אדם צנוע וביישן, שמחזיק את הקריקטורות שלו בכיס החולצה הכחולה שהוא לובש, כי הוא לא מעיז להראות אותן לעורך. הוא נולד בבורדו ועבר לפריז אחרי המלחמה, ובשנות ה-50 זכה בפרסים ובהצלחה עצומה… החלום שלו הוא לבקר בארה"ב, המדינה שבה מתפרסם מגזין הניו יורקר.

אנחנו שלא ידענו צרפתית אבל ידענו ש"שאבאל" בצרפתית זה סוס, דימינו לראות בפרצופים שהוא צייר משהו סוסי.

היה לו קו שקל היה לזהות אותו כיוון שהיה קצת "תפור":

זאת לא התפירה העליזה של רונלד סירל, והייתי משווה את זה לגמגום קל של מישהו שדיבורו רהוט. לפעמים – ואהבנו את זה מאוד – הוא מתאר את הגברים הלא מגולחים שלו עם קווים כאלה:

הגברים שלו (הוא צייר בעיקר גברים) כמעט תמיד קרחים, והעיקר, ההומור שלו היה חזותי לעילא, וכמעט שלא ראינו אצלו מילים:

בשנת 1968, כשהיה בן 35, הוא התאבד, לאחר שסבל ממחלת עצבים.

40 שנה לאחר מותו, בשנת 2008, כשנערכה לו תערוכה רטרוספקטיבית, התברר שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא תמך במשטר וישי ופרסם קריקטורות גזעניות ואנטישמיות.

פרופסור בשם Ory כתב רשימה על השנים ההן, וציין שאין למצוא את הקריקטורות האנטישמיות שלו, אבל הוא מתאר אחת:

שני יהודים נפגשים. על אחד תלוי טלאי צהוב ולשני יש שני טלאים צהובים. והוא אומר: "נתנו לי מחיר טוב…"

בספר שיצא בגרמניה מצאתי גם את הקריקטורה הזאת, שהיום בהחלט נראית קצת גזענית:

אגב, שבאל הצליח מאוד בגרמניה (וגם בוסק).

לא הצלחתי לגלות איפה אפשר לראות את הקריקטורות הגזעניות שלו מהתקופה ההיא,  ומיותר להוסיף שדי קשה לגלות שאחד מגיבורי ילדותך היה אישיות מאוסה.