הסופר והמאייר כגיבורים טראגיים, ועל מה בעצם אנחנו נלחמים?

ליליפוט היא הארץ הראשונה שבה ביקר גוליבר במסגרת מסעותיו.

אם אתם זוכרים, למואל גוליבר, רופא וקברניט, שולח את כתביו לחברו ריצ'רד סימסון, והוא זה שכביכול מוציא את הספר לאור. כלומר הספר לא יצא עם שמו של סוויפט.

בהקדמה הדמיונית כותב סימסון (עם עריכה שלי):

הספר הזה היה לפחות כפול אם לא הייתי מספיק חצוף ומחקתי דברים רבים שכתב הנודניק הזה גוליבר, שהכניס בו פרטי פרטים בסגנון יורדי הים, ואני מקווה שמר גוליבר לא יזעם.

ואכן, גוליבר (או סוויפט, אם תרצו) הוא ממש נודניק.

אבל פרטי הפרטים שהוא כתב הם עוד כלום לעומת אלפי המאמרים והספרים שנכתבו בעקבות גוליבר.

לא מזמן למשל כתב איזה חוקר שבליליפוט כנראה דיברו עברית (!), ושה"יאהו", האדם הפראי בספר הרביעי על ארץ ההוינהונים, הוא בעצם סירוס של שם האלוהים בעברית. אם זה נכון, אז זה אומר שסוויפט שנא לא רק את הקתולים אלא גם היה אנטישמי לא קטן.

את הרשימה הזאת אני מקדיש רק למסע הראשון, לארץ ליליפוט, ובעיקר למי שנחשב למאייר החשוב של מסעי גוליבר, שכמו סוויפט סיים את חייו כחולה נפש או מה שקרו אז משוגע. וכוונתי לז'אן איניאס איזידור ז'ראר או בשמו המקצועי – גרנדוויל. ברשומה ארבעה מאיירים שציירו בעלי חיים סיפרתי קצת על האיש הזה. כאן הוא בדיוקן עצמי ברישום עיפרון:

זה היה ב-5 בנובמבר 1699. בשל הערפל הכבד, האוניה שבה הפליג התרסקה על סלע, וגוליבר מצא את עצמו ישן על חוף. כשהתעורר, כמו שאתם זוכרים, הוא היה קשור בידיו וברגליו ומוקף באנשי ליליפוט הזעירים.

ככה זה בציורים של גרנדוויל:

זאת אחת הסצנות הספרותיות שמאיירים הכי אוהבים.

הנה היא באיורים של סטיינס:

ושל מורגן:

האיור הראשון המוכר לסצנה הזאת הוא זה:

לצערי לא הצלחתי לגלות את שמו של המאייר.

גוליבר, שהיה ימאי מנוסה, תיאר באופן מדויק את המקום שאליו הגיע, וציין גם קווי אורך ורוחב, כולל מפה של ליליפוט.

שזה פחות או יותר ליד אוסטרליה.

כל הפרטים שאביא כאן לקוחים מהמאמרים הרבים והפרשנויות שנכתבו בעקבות ליליפוט.

את השם ליליפוט שאל סוויפט ממקום בשם זה באירלנד.

סוויפט היה מגיע לשם כדי לנוח ולכתוב, ואם הפרט הזה חשוב לכם, אז ייתכן ששם המקום נגזר משמה של הקדושה לופיטה (Lupita), אחותו של סט. פטריק, הקדוש של אירלנד.

עיר הבירה של ליליפוט היא מידֶנדוֹ ובה שולט הקיסר גולבאסטו מוֹמָארֶם.

סוויפט זכה כבר בצדק לתואר גאון הסאטירה – אם בזכות "הצעה הצנועה", שבה הוא מלהטט תוך שימוש בכלי ההגזמה, ואם בזכות "סיפורה של גיגית" שבימיו הייתה הסאטירה החשובה שלו והיום קצת נשכחה, אולי בגלל שחיצי ה"גיגית" כוונו לפלגי הנצרות והיום הנושא הזה קצת דהה. אבל השימוש המטאפורי בגיגית, שהספנים היו זורקים ללווייתנים כדי להסיח את דעתם מהספינה, הוא נפלא.

מתוך ארבע הארצות שבהן ביקר גוליבר הספר הרביעי, "מסע לארץ ההוינהונים", נחשב ליצירה הסאטירית החשובה ביותר. אולם כאן בחרתי דווקא את ליליפוט כדי לנסות ולהסביר את גאוניותו של סוויפט.

אם תבדקו את כל מה שנכתב על ליליפוט במחקרים, יתברר לכם שלכל דמות או החלטה ספרותית בליליפוט יש כיסוי או לפחות רמז במשטר, בהווי החיים או במנהגים הבריטים (בעיקר האנגלים כמובן). אבל, וזאת הגדולה של סוויפט, הוא לא יצר "אנגליה קטנה" כמו שפה ושם מנסים להסביר. כל דמות למשל מורכבת מכמה אישים.

בסיפור מעניק סוויפט עקבים גבוהים למפלגת ה"טרמקסנס" שהיא כנראה השמרנית ("הטורים"), ועקבים נמוכים למפלגת ה"סלמקנס" ("הוויגים" – מקבילה של מה שאפשר לכנות ליברלים. אז עדיין לא היה "לייבור").

העקבים הגבוהים תומכים בקיסר ובחוקה, אבל מי שבעצם שולט הם הנמוכים. גם הקיסר, שנתמך על ידי הגבוהים הוא דווקא מהנמוכים (ממש מבלבל, וזה ממשיך). הקיסר ממנה לכל התפקידים הבכירים דווקא את הנמוכים, ושימו לב להברקה של סוויפט וחפשו אותה סביבכם:

גוליבר אומר שהליליפוטים מעדיפים להציב שוטים בתפקידים בכירים ולא אנשים נבונים. וזה כדי למנוע שחיתות. ההגיון הליליפוטי אומר שעדיף לעשות שגיאות מתוך טיפשות מאשר פעולות דומות שנעשות מתוך כוונה כמו שוחד או שחיתות באופן כללי… כדי לבחון את כישוריהם כמנהיגים הם  נבחנים בהליכה על חבל:

אגב, למלך יש בן, והוא היחיד בממלכה שיש לו עקב אחד גבוה ואחד נמוך, והחוקרים טוענים שמדובר במלך ג'ורג' השני שלא אהב את השרים שאביו מינה ואסף סביבו דחויים משתי המפלגות, וכך נחשב פוסח על שתי הסעיפים.

למרות שגוליבר הפך להיות גיבור לאומי, לאחר שעזר לממלכת ליליפוט לנצח במלחמה נגד בלפוסקו, בתוך זמן קצר הוא הפך לבוגד והשלטון חיפש דרכים להיפטר ממנו.

סוויפט הכיר היטב את התופעה הזאת, וגם אנחנו מכירים דברים דומים שקרו הרבה אחרי גוליבר, כמו במקרים של ולינגטון או צ'ר'ציל, ואם תרצו אפילו רבין.

היכולת המצוינת של סוויפט לשזור את כל הרמזים האלה, ויחד עם זאת לשמור על חוט עלילה מעניין – דבר שאותו עשה בעיקר בשני הספרים הראשונים – היה בעצם בעוכריו כסאטיריקן זועם ומתריע.

העלילה הזורמת הביאה מיד מאות קיצורים, שהפכו את ליליפוט לספר ילדים, ורוב מי שעדיין קוראים מכירים את "גוליבר בארץ הגמדים" מהספרים המעובדים שקראו בילדותם". אגב, המילה "גמדים" לתיאור תושבי ליליפוט היא עיוות שמחמיץ את הרעיון, מאחר שבמקור מדובר בבני אדם קטני קומה ולא "גמדים".

דבר דומה, ואולי אפילו גרוע יותר, הוא מה שקרה לספר רובינזון קרוזו. דניאל דפו הכניס בספר את דעותיו הפילוסופיות בתחומים רבים, והיום כמעט לא מתייחסים לרובד הזה וברוב העיבודים הוא לא קיים.

המלחמה המפורסמת בין ליליפוט לבין האי האויב בלפוסקו השפיעה על סופרים רבים, ואנחנו מכירים בין השאר את "המשמנאים והמרזנאים" של מורואה. גם סיבת המלחמה – מאיזה צד יש לשבור את הביצה כדי לאכול אותה – כלומר, יריבות שמתחילה משטות, אפשר למצוא למשל בספר "אוזו ומוזו בארץ קקרוזו" המצוין של אפרים סידון.

אבל אצל סוויפט לא השטות היא העיקר אלא המחיר שהיא גבתה. כאחד עשר אלף איש בחרו למות ולא לשבור את הביצה בצד האחר. וזה למרות שהיריבות בין ליליפוט ובלפוסקו – שהפרשנים משווים אותה למלחמות בין אנגליה לצרפת בגלל התעלה – היא בעצם לעג ליריבות בין הקתולים לפרוטסטנטים.

בסוף הרשימה אחזור לסוויפט ולדרך שבה התקבל הספר. אבל כעת לאיורים.

יש מעט מאיירים שלא התמודדו עם גוליבר והליליפוטים, כולל רבים (ואני ביניהם) שלא איירו את הספר.

בשנת 2010 ציירתי לרשות הדואר שלושה בולים על ספרי ילדים אנגליים:

אחד מהם היה על גוליבר:

לספר חמשירים של דוד בן-אשר, שעתיד לצאת לאור, הכנתי לאחרונה את האיור הזה:

והנה עוד איורים לליליפוט של גרנדוויל, שכאמור נחשב למאייר הכמעט רשמי של מסעי גוליבר:

והנה האיור הנפלא הזה של גוליבר מכבה את השריפה:

וכך אייר את הסצנה הזאת לואיס קווינטנילה:

רמזתי כבר שדווקא את שני הסיפורים הראשונים "בארץ הגמדים" ו"בארץ הענקים" קל לקצר, בגלל האופי הסיפורי שלהם. קל להתייחס לצד החביב שלהם, ואפילו להפוך אותם לספר ילדים, מה שקרה די מהר ("ספרי ילדים" במאה ה-18 היו כמעט תמיד עיבודים לספרים שהצליחו אצל קהל מבוגר).

אפשר לומר שזה מה שקיצר את חייו של סוויפט, שכסופר לא חיפש הצלחה מסחרית אלא השפעה פוליטית או אפילו מוסרית.

הוא מת ב-19 באוקטובר 1745, כשהיה בגיל 78, חולה במחלת נפש ומיואש.

הנה מה שכתב סמואל ה. מונק בסיומה של ההקדמה שלו לספר, בתרגומו דן מירון:

ואם אנחנו מחפשים עוד אירוניה: גרנדוויל, המאייר של גוליבר, מת בגיל 44 לאחר כמה התקפים פסיכוטיים.

בעתיד אביא עוד רשומה על גרנדוויל, כיוצר של הומור וקריקטורה, למרות שחייו היו מלאי צער ואבל.

ולסיום כדאי לזכור שג'ונתן סוויפט, גדול הסאטיריקנים האנגלים, היה נחשב במושגים של ימינו לאדם בעל דעות ימניות, דתי, שלעג אפילו לכמה מהתיאוריות של ניוטון.