הרשומה הזאת מתקשרת עם כמה רשומות אחרות בבלוג.
במרכזה הסטודיו לעיצוב פוש-פין, שכל מי שעוסק בעיצוב גרפי מכיר אותו ואת המעצבים/מאיירים שהקימו אותו, ובעיקר מילטון גלייזר וסימור קוואסט.
זה התחיל ב-1959 עם שלושה מאיירים בוגרי הקופר יוניון, שהחליטו לעבוד יחד והקימו את הסטודיו:
לאחר כמה חודשים הצטרף אליהם מילטון גלייזר, שחזר מלימודים באיטליה.
אד סורל, מאייר חשוב וידוע, עזב לאחר תקופה קצרה. הנה שני איורים שלו:
שלושת האחרים הפכו במשך השנים את פוש-פין למוסד מרכזי בעולם העיצוב המערבי של שנות ה-60.
בלי להיכנס לעומק התרומה שלהם, אציין כאן בעיקר שני דברים שהסטודיו הזה הכניס לעיצוב הגרפי. הראשון הוא קשר חזק לאיור, גם בגלל שקוואסט, סורל וראפינס היו מאיירים, וגם כי לסטודיו היה קשר עם מאיירים חשובים אחרים מאותה תקופה, ביניהם:
– פול דייוויס:
– ג'ון אלקורן:
– טומי אונגרר:
הנה צילום של הצוות המורחב של הסטודיו:
אפשר לומר אם כן ששנות ה-60 וה-70 היו תור הזהב של האיור באמריקה, ולא מדובר דווקא על איור לספרים או ספרי ילדים, אלא איור שממש השתלט על תחום העיצוב הגרפי.
התקופה שנקראת "פסיכדלית" נתנה אישור להשתמש בצבעים חזקים, והפורטרט הזה של בוב דילן שעיצב מילטון גלייזר הפך מיד לאחד האייקונים של התקופה:
גלייזר הוסיף להשתמש במשחק הזה של שחור וצבעוניות חזקה בעיצובים נוספים:
עוד יצירה של גלייזר שמוכרת בכל העולם היא זאת:
זה נעשה בתקופה שניו יורק נחשבה לעיר מסוכנת בגלל הפשיעה, ועיריית ניו יורק שכרה משרד פרסום כדי להעלות את המורל ואת מפלס התיירות.
גלייזר הודה שהוא הושפע מהעבודות של רוברט אינדיאנה ובעיקר מזאת:
והנה עוד כמה עבודות נבחרות של הסטודיו:
סימור קוואסט השקיע יותר באיור גם בעיתונות וגם בספרים, והנה מקבץ מייצג של עבודות שלו:
התחום השני שבו הסטודיו היה חלוץ הוא השימוש החופשי ואפילו הפרוע בסוגי אותיות.
עד אז, ואני כולל בזה גם את התקופה שחברי ואני למדנו בבצלאל, מי שהשתמש בפלקט למשל בשני סוגים של אות (מה שנקרא היום פונט) – העיפו אותו מבצלאל (כמעט).
פוש-פין ראה כמטרה לשנות את זה, ואם תרצו יש פה גם אמירה מרומזת על הכלה וקבלת השונה והמגוון.
לפוש-פין היה גם מעין כתב עת, או מכתב למעצבים, שיצא באופן מסודר מדי חודש:
הנה כמה פרטים על כתב העת הזה שכמעט אין זוכרים אותו היום:
אמנם גם היום יוצא לאור בלונדון ובעוד כמה ערים כתב עת בשם זה, אבל הכוונה כאן היא למונוקל שיצא בארצות הברית בשנות ה-60 ופעל בין השנים 1961-1965. מי שיזם אותו היה סטודנט למשפטים בשם ויקטור סול נבסקי .
עוד כשהיה סטודנט למשפטים בייל, החליט נבסקי שחסר בארצות הברית כתב עת סאטירי ליברלי. ארצות הברית בתקופה ההיא הייתה בעיצומה של המלחמה הקרה, ואדגר הובר היה הדמות המרכזית שהשפיעה על החיים בארצות הברית, ולאו דווקא לטובה.
נבסקי נולד ב-1932. פרט להיותו עורך דין וסאטיריקן, הוא היה פעיל ציוני בתנועה הרוויזיוניסטית. בימים שבן הכט גייס כספים לאצ"ל באמצעות ההצגה "דגל נולד", נבסקי כילד התגייס למטרה ועזר בגיוס הכספים.
בראשית דרכו ראה המונוקל אור פעמיים בשנה, או כמו שנבסקי אמר, "זה עיתון עצל, הוא יוצא רק כשיש משהו להגיד".
המונוקל ריכז סביבו כותבים רבים, שבימים ההם היו סאטיריקנים ליברלים, רעבים להתבטא. הקשר עם פוש-פין סטודיו משך למגזין את טובי המאיירים של התקופה. היום אין כמעט מי שלא מכיר את האיור הזה של טומי אונגרר, שהופיע בשער המונוקל:
אונגרר תרם באופן קבוע למונוקל, וכמוהו עוד אחרים וטובים, ביניהם סימור קוואסט, מילטון גלייזר, דייוויד לוין ועוד רבים.
אם הזכרנו את המלחמה הקרה, הנה מה שר.א. בלכמן עשה בגליון מס 4:
והנה עוד כמה איורים של גדולי המאיירים של אז במונוקל:
אד סורל:
דייוויד נובמבר:
סימור קוואסט:
ב. סלקמן:
גם מבחנת העיצוב היה המונוקל חדשני ברוח הפוש-פין סטודיו. הפורמט הגבוה שלו היה מיוחד, והוא אימץ את התפיסה של ריבוי פונטים במאמר אחד.
גליון 4 למשל הוקדש למי שהיה לימים גם עורך המגזין, מרווין קיטמן:
הנה שער הגיליון:
גיליון שבו הציע המונוקל את קיטמן לנשיאות. הנה הפוסטר שהם עשו:
והנה הכותרת של הרשימה הראשית בגיליון:
וכאן ריכזתי את 24 ראשי הפרקים של הרשימה, כל אחד בפונט אחר:
ב-1968 עזב מילטון גלייזר את הסטודיו וייסד יחד עם חברו קלי פלקר את הניו יורק מגזין, שגם עליו שרתה רוחו של הסטודיו.
עוד תהליך חשוב למי שעוסק בתולדות האיור בעיתונות, הוא מהפכת עמודי הדעות ( Op-Ed) בניו יורק טיימס, שהביא לעיתונות את טובי המאיירים בעולם, שרבים מהם הגיעו לשם דרך הסטודיו.
נפלא
מעניין ויפה. אני ממש לא מהתחום אבל כמובן מכיר כמה מהאיורים המפורסמים שברשומה.
נהדר! תודה