גיבורים וגיבורי משנה

בהרצאות שלי על הספר הרוח בערבי הנחל אני מצטט מדי פעם דברים שאמר קנת גראהם בהרצאות שלו מדי פעם – שאחד ההבדלים בין אגדות, סיפורי עם וכו' לבין ספרות הוא החיסכון בגיבורים. גם בספרי ילדים, בעיקר לגיל הרך, אין כמעט גיבורי משנה. מיהם למשל ההורים של כריסטופר רובין?

קנת גראהם יודע שלא ייתכן שהחפרפר יעשה את כל עבודות הבית לבד, או שלקרפד הנכבד לא יהיה צוות של גננים, טבחים ומשרתים שיטרחו למשל על הכנת המסיבה שבפרק האחרון. אבל הוא מעדיף לצמצם לקורא את העולם שברא, כדי לא לבלבל אותו (את הקורא, לא את העולם) יתר על המידה.

מנקודת מבטו של המאייר מדובר בצרה צרורה. כמה אפשר כבר להיות יצירתי כשמאיירים את כיפה אדומה? ממש מכוערת הרי לא נעשה אותה, אנחנו רוצים שהילדים יזדהו ושההורים יקנו…

כשמדובר בדמויות רעות, כמו האחיות של סינדרלה למשל, אין כמעט גבול לגרוטסקיות שאפשר להשקיע בהן. אבל סינדרלה עצמה, נולדה סטריאוטיפ ותמות כזו, שלא לדבר על הנסיך. גם הגמדים של שלגיה נתנו אפילו לוולט דיסני את האפשרות להתפרע (במונחים דיסניים כמובן) ולמתוח את הסטריאוטיפיות למקומות קצת פחות צפויים.

כשאני מתבונן באיורים של מאיירים טובים, אני יכול להרגיש ממש מה חשב או חש המאייר כשצייר את הדמויות שלו.

דרך נפלאה להבין את זה היא לפתוח שוב (ושוב) את אורה הכפולה של קסטנר, ספר נפלא הבנוי מתיאוריה מעצבנת ומופרכת שטוענת שבכוחם של הילדים לאחד את ההורים הגרושים. כמה צביעות יש בסיפור הנפלא הזה, שכתב האיש שמעולם לא התחתן ויש לו רק בן אחד שבא לעולם בלי הורים הרמונים כמו ההורים של לי ואורה (לואיזֶה ולוטֶה במקור), ולא כל כך בטוח שקסטנר בכלל הכיר בו בחייו.

מבחינת המאייר הגדול, ולטר טרייר, זה לדעתי הספר הטוב ביותר שאייר מכל ספרי קסטנר, ואין לכם מעבדה טובה ממנו כדי לראות מה קורה למאייר שחייב לצייר את הגיבורים הראשיים ואוהב לצייר את דמויות המשנה.

אחת הסיבות שאנחנו המאיירים אוהבים יותר את גיבורי המשנה היא שבדרך כלל הם לא מופיעים ביותר מאיור אחד ואין לנו צורך להתמודד עם אותה הדמות מזווית אחרת או במצב רוח אחר, מה שאומר שההופעה היחידה שלו בספר חייבת לתת את כל מה שאנחנו חושבים עליו.

אני מרשה לעצמי לנחש שטרייר לא הרגיש שמחה גדולה כשהיה עליו לאייר את הבנות לי ואורה:

וכשזה ממש נמאס לו הוא צייר אותן ממש מאחור:

בדיוק כפי שקורה לפעמים לטניאל, כשחזר וצייר את אליס (האם ידעתם שלואיס קרול, שממש שנא את האיורים של טניאל, אמר שרק את האיור של המפטי-דמפטי הוא אהב. לדעתי זה בגלל ששם אליס מצוירת מאחור.

ואם את הבנות טרייר עוד מחבב, הרי ההורים היפים ליאורה ומר פאלפי ממש מיותרים בעיניו:

עם כל הסימפתיה שלנו לליאורה קרנר, האימא הנפלאה (זאת האימא שלא התנגדה להפריד את התאומות מבלי שידעו את האמת…) האיור של "האישה הרעה", כלומר העלמה גרליך, שמאיימת להיות האימא החורגת, הוא הרבה יותר מוצלח (כאיור):

את הצלם אייפלדאואר אנחנו אמנם מחבבים, והופעתו השולית מעניקה לטרייר חופש להפיק איור נפלא:

ותראו את העלמה אולריקה, שעליה כותב קסטנר:

"העלמה אולריקה עוזבת את המשרד, והבעת פניה אינה מעידה על חוכמה יתרה. אגב, אילו הביעו פניה חוכמה, היה זה בבחינת חידוש מוחלט לגביה".

כל מאייר היה מתאהב בשורות האלו.

אני לא בטוח שעיניו של טרייר זהרו מאושר כאשר צייר את מר גבלה הצייר, בסביבה שאותה טרייר מכיר כל כך טוב:

אבל אין לי ספק שלאחר שצייר את האני הברזצר יצא מר ולטר טרייר מלא סיפוק לפונדק הקרוב, הדליק לעצמו סיגר עבה והזמין כוס גדולה של בירה. על האני הברזצר אומרת אימא ליאורה:

"היא הרוויחה ביושר את הסטירה הזו. מישהו הרי צריך להחטיף לה פעם".

ומכאן נעבור לחייל האמיץ שווייק.

אגב, גם כאן כבכל הזדמנות אזכיר שבמקור הצ'כי הספר נקרא החייל הטוב שווייק.

זהו לדעתי אחד הספרים הטובים שנעשו אי פעם בהיסטוריה של הספר המאויר.

שווייק עוצב נפלא על ידי המאייר הגאוני יוזף לאדה, והפך להיות מקור להשראה לשחקני תיאטרון רבים.

ועם זאת לאדה, כמו טרייר, השקיע הרבה דמיון ואהבה בדמויות המשנה, שבדרך כלל מופיעות רק פעם אחת באיורים.

הנה החוקר שהאשק מכנה אותו "האדון בעל הקלסתר הפלילי" כשהוא צועק על שווייק, החוצה!

וכמובן הוועדה הרפואית, משיאי האיור שאני מכיר:

וזה מה שהאשק כותב על השלושה:

תראו את הדמות שמבליחה לרגע, כששווייק מחכה בחצר המעצר:

כמות הקווים והדרך שבה הם מצוירים על הפנים שלו מעוררת בי קנאה.

גם הברונית פון בוצנהיים, אלמנתו של גנרל חיל הרגלים שבאה לבקר את שווייק ה"גיבור" בבית החולים, מופיעה רק לרגע בספר, אבל היא נפלאה:

בכל הזדמנות אני מזכיר את האלוף פרידריך קראוס פון צילרגוט, אחת הדמויות האהובות עלי בכלל. וזה מה שהאשק כתב עליו:

וכך מצייר אותו לאדה:

מימי לא ראיתי פה יפה יותר באיור מהפה הזה של האלוף.

אחד העלובים בדמויות המשנה של האשק הוא "פפיק קפוץ", שהיה: "שוטה הכפר שתמיד קפץ למשמע קריאה זו, אחד מאותם עלובי נפש שהטבע ובני האדם זנחו אותו, בעל מום שבשכר כמה זהובים לשנה וקצת מזון, היה רועה את בקר הכפר".

הנה עוד שתי נשים נכבדות:

שכל מה שאנחנו יודעים עליהן הוא זה:

מי שמחפש בכל מקום סימני אנטישמיות ימצא אותם גם בשווייק.

הנה נתן היהודי שמכר לחיילים פרה זקנה וכחושה "כבת מאה". וכאן הוא מתפאר בפני אלזה אשתו: "אלזה-לִבְּן, החיילים טיפשים ונתן שלך פיקח מאוד".

דווקא באיור האישה השקיע לאדה יותר סממנים אנטישמיים מאשר בדמות הדי סטריאוטיפית של נתן.

באיור האחרון בספר מופיע רב סרן זאגנר, שמשתתף בסצנה האחרונה של הספר, שהאשק לא סיים. וכך נראה הרב סרן:

איזה איור נפלא!