בקינגהאם, הרחוב הכי מבוקש בלונדון – טיול וירטואלי לימי קורונה

זהו רחוב בקינגהאם בציור של אדמונד ג'ון נימן:

דרך טובה ללמוד ולהכיר את לונדון ואת ההיסטוריה שלה היא ללמוד את המקורות של שמות הרחובות. במהדורה הראשונה של הספר שלי הולך איתך בלונדון יש פרק שנקרא שמות רחובות בלונדון, וכך הוא נפתח:

היום, כשבארץ ברברית כמו ארצות הברית הורסים פסלים שלא מתאימים למה שנחשב היום ל"פוליטיקלי קורקט", ראוי לספר שרחוב וייטהול בלונדון שהוא שם נרדף לממשלה, בקצה האחד שלו תמצאו פסל של צ'רלס הראשון, ובקצה השני, בצל ארמון הפרלמנט, עומד אוליבר קרומוול, האיש שהביא להוצאתו להורג של צ'רלס הראשון. זאת הזדמנות להביע את דעתי בקשר לפסלו של משה קצב בחצר בית הנשיא ולבקש שיישאר שם.

או קחו למשל את הארמון הכי מפורסם בעולם: בקלות היה אפשר לתת לארמון בקינגהאם שם שיהלום את משפחת המלוכה, שאין לה שום קשר לבקינגהאם.

מעט מאוד מתושבי לונדון, ובוודאי מקרב התיירים, יודעים מי היה בקינגהאם; וגם מי שמנסה לבדוק את מקורותיו ימצא את עצמו במבוך שושלות האצולה ויפגוש פה ושם כמה שמות, שאם היו חיים היום והולכים מולנו במדרכה, היינו עוברים לצד השני של הכביש.

זה האיש שעל שמו נקרא ארמון בקינגהאם:

שמו ג'ון שפילד, דוכס בקינגהאם (1648-1721). הוא היה איש צבא, פוליטיקאי וסאטיריקן, שנודע בעיקר כאוהב נשים, וחיזר אחרי הנסיכה אן כשהייתה בת 17. היא כנראה די חיבבה אותו כי כשהייתה מלכה העניקה לו שטח ב"גרין פארק" ושם הוא בנה את בית בקינגהאם. רק ב-1762, 40 שנה לאחר ששפילד מת, ג'ורג' השלישי רכש מהיורשים את הבית והתחיל לשפץ אותו. לא הוא ולא בניו – ג'ורג' הרביעי וויליאם הרביעי- גרו בו, ורק ויקטוריה, כשעלתה לכס המלכות, הפכה את ארמון בקינגהאם לארמון המלכות המרכזי.

כנראה שהרכילות על ג'ון שפילד לא הפריעה לוויקטוריה. למשל סופר כי פעם, כששירת בצבא, שלחו אותו לטנג'יר בספינה רעועה בכוונה, כדי למנוע ממנו לחזור לאנגליה. ויקטוריה אפילו התעקשה לתת את השם בקינגהאם לכמה רחובות בסביבה.

אבל רחוב בקינגהאם שעליו בחרתי לספר ברשומה הזאת אין לו קשר לאיש הזה ג'ון שפילד ולא לארמון בקינגהאם.

כמאה שנה לפניו, במאה ה-17, היו שני דוכסים של בקינגהאם שלא היו אבותיו. מדובר במשפחת ויליירס Villiers. השם הפרטי של שניהם היה ג'ורג', וגם הם לא היו מציאה גדולה. ברוב ספרי ההיסטוריה מופיעה ליד שמם המילה Notorious – הידוע לשמצה.

הדוכס הראשון היה, כך מספרים, בעל יופי מלאכי והיה מיודד עם המלך ג'יימס הראשון, שהוקסם מיופיו ולכן העניק לו בית ב"סטראנד" שנקרא "בית יורק", כי פעם היה שייך לארכיבישוף מיורק.

ויליירס התחיל לשפץ אותו אבל לא הספיק לסיים, והיום רואים רק את "שער הנהר" (Watergate), מבנה נפלא המיוחס לאיניגו ג'ונס האדריכל הנודע:

היום יש באזור כמה רחובות שמנציחים את שני הדוכסים האלה, ביניהם רחוב ויליירס, שרץ בצד המזרחי של תחנת צ'רינג קרוס:

זהו רחוב הומה אדם שאין בו כמעט תנועת רכב. שם היה גר פעם רודיארד קיפלינג, ממש מעל בית היין הנפלא של גורדון, שזוכה להמון המלצות חמות:

אז כאן אני מתחיל את הטיול הווירטואלי.

אחרי שתיהנו מהיין והגבינות שמציעים לכם במערה הרומנטית הזאת, היכנסו לווטרגייט ווק, הביטו בשער שהזכרתי קודם ועלו שמאלה לרחוב בקינגהאם.

זה רחוב שאורכו כמאה מטר, ובמשך השנים גרו בו 14 אישים שכל אחד מהם נחשב לידוען.

אלה הם הדיירים לפי סדר חשיבותם:

בשנת 1791 גר במס' 22 נפוליאון בונפרטה.

נפוליאון התגורר ברחוב כאשר היה קצין צעיר, לכאורה כדי לפרסם את רעיונות המהפכה הצרפתית באנגליה. כנראה שזה לא עבד כי כמה שנים מאוחר יותר כל אירופה הייתה במלחמה נגדו.

בשנת 1698 גר במספר 15 פטר הגדול.

הוא התגורר שם בביקוריו התכופים בלונדון. על פי התיאורים הוא היה איש יפה תואר, גבוה מאוד יחסית לבני זמנו – כשני מטר – אך היו לו ידיים ורגליים ממש קטנות, כתפיים צרות וראש פצפון. למרות כל המגרעות האלה הצליח להוליד 14 צאצאים.

במספר 15 גר צ'רלס דיקנס.

זה היה בשנת 1834, כאשר היה בן 22.

הוא גר שם כאשר עבד ככתב למורנינג כרוניקל. על סמך שהותו שם כתב את דייוויד קופרפילד, שבו הוא מתאר את הנוף של התמזה שנשקף מהחלון ואת מעלליה של בעלת הבית השיכורה, גברת קרופ. דיקנס הכיר טוב את האזור מפני שכאשר היה בן 12 הוא עבד קרוב לשם והדביק תוויות על בקבוקי משחת נעליים בבית החרושת שהיה ממוקם מתחת למה שהיום תחנת צ'רינג קרוס.

בצוואה שלו ביקש דיקנס במפורש לא להקים מצבות לזכרו, וזו הסיבה שבלונדון אין אף פסל שלו.

בשנת 1766 גר במספר 10 דייוויד יום.

הפילוסוף, הכלכלן וההיסטוריון הסקוטי נחשב לאחד הפילוסופים החשובים שכתבו באנגלית, למרות שכנראה היה וכחן גדול. סמואל ג'ונסון אמר עליו: "הייתי מעדיף לעזוב את החדר ולא למצוא עצמי בחברתו". כאשר גר ברחוב ביקר אותו ז'אן ז'אק רוסו, שאליו התייחס יום כאל תלמידו. נראה שרוסו מלכתחילה לא חיבב את לונדון, ואחרי כמה ריבים עם יום ארז את חפציו ועזב לאחר שבועיים בלבד.

במספר 12 – ויש טוענים שדווקא במספר 14 – גר הסופר הנרי פילדינג. זה היה בשנת 1735.

פילדינג, מחבר טום ג'ונס, שעדיין נחשב לאחד הספרים הקומיים הגדולים בספרות האנגלית, גר ברחוב כאשר כתב את המחזה מלמדים אדם זקן חוכמה. על ההקדשה במחזה כתוב "רחוב בקינגהאם, 12 בפברואר". הוא גם ידוע בכך שבשנת 1749 ייסד את רצי רחוב בו, כוח המשטרה הראשון.

במספר 21 גר המשורר סמואל טיילור קולרידג'. זה היה בשנת 1799.

אחד המשוררים הרומנטיים החשובים, מחבר הפואמה שירו של יורד הים הזקן וקובלא חאן. קולרידג' היה אולי משורר הרוקנרול הראשון, שהיה ידוע בהתמכרות שלו לאופיום ולאודנום. כשגר שם תרגם את וולנשטיין של פרידריך שילר.

במספר 10 גר אנרי רוסו, הצייר הצרפתי.

רוסו, צייר פוסט אימפרסיוניסטי וחבר של פיקאסו, צייר ציורים עם פרטים מופלאים של ג'ונגלים, למרות שלא ראה ג'ונגל מימיו. הוא נשאר במספר 10 למשך תקופה קצרה מאוד.

במספר 12 גר סמואל פיפס, שעבר אחר כך למספר 14.

פיפס היה אחד הדיירים הכי מתמידים ברחוב הזה וחי שם 14 שנה.

הוא נודע בעיקר בגלל יומניו, ובמיוחד תיאוריו את השרפה הגדולה של לונדון. הוא גר לראשונה ברחוב ביחד עם חברו ויליאם יואר ב-1679, אחרי שחרורו מהטאואר אוף לונדון, שם היה עצור בחשד לריגול. ב-1685 הוא הפך להיות בעל בית של המקום. בזמן זה הוא כבר היה המזכיר של האדמירלות וב-1687 עבר לדירה יותר גדולה ברחוב, במספר 14. בקרוב אעלה רשומה מיוחדת שבה אסביר איזה עניין מצאתי באיש הזה.

החל מ-1824 למשך שנתיים גר במספר 12 הכימאי והממציא המפרי דייווי.

דייווי זכור כמי שהמציא את "מנורת דייווי", שאפשרה לכורים לעבוד בביטחון בנוכחות גזים דליקים.  הוא לא היה פופולארי בקרב שכניו בזמן שגר שם, מפני שהפך את המרתף למעבדה שבה ערך ניסויים, שכללו עיסוק בגזים מצחינים, שחקרו את הקורוזיה בספינות.

בין השנים 1849-1850 גר במספר 10 תומס ראסל קראמפטון.

קראמפטון היה מהנדס רכבות, שנודע בעיקר בזכות הנחת הכבל התת ימי הראשון ב-1851 בין דובר לקלה. הוא היה גם אחראי לשיפורים בקטרים ולהמצאות נוספות.

במספר 14 גר סר רוברט הארלי במשך 13 שנים, בין 1701-1714.

כמה מההיסטוריונים מתעקשים שהארלי, שהיה שר האוצר של המלכה אן, היה למעשה ראש הממשלה הראשון של אנגליה, קודם לסר רוברט וולפול. גם ג'ונתן סוויפט וגם ויליאם פן (מייסד פנסילבניה) התארחו בדירתו כמה פעמים. בזמן שגר ברחוב הוא היה דובר בית הנבחרים, אחר כך שר האוצר ואחר כך Lord Treasurer.

במספר 14 גר הצייר ויליאם אטי בין השנים 1826-1849.

אטי יליד יורק גרם צער לחברה הלונדונית עם הפורטרטים הגדולים שלו של דמויות מיתולוגיות בעירום. ציור אחד, המאבק, היה בגודל 4X3 מטר ובלונדון מגזין נכתבה על הציור הזה ההערה: "החזה הכי גדול בנצרות". בזמן שגר ברחוב הציור הזה היה מוצג ברויאל אקדמי.

הצייר וסוחר הספרים העתיקים ג'.ט. סמית כתב בספרו "ספר ליום גשם" שיצא ב-1829 בקשה מקוראיו להסתכל על שלושת החלונות העליונים בבניין בדרום מערב רחוב בקינגהאם: "חלונות אלה, וגם אלה של ווסטמינסטר, מספקים אור לחדרים ששוכן בהם צייר אפי היסטורי אמיתי ואדם מצוין – אטי, – חבר ברויאל אקדמי, שמילא את חדריו בתחריטים שהם מחווה לשלושת המסטרים – רפאל, פוסין ורובנס. שני החדרים הנוספים מאירים את חדר העבודה שלו היכן שמוחו והצבעים שלו מבריקים".

מתחתיו, באותו בית גר עוד צייר, קלרקסון פרדריק סטנפילד. הוא גר ברחוב בין השנים 1826-1831.

סטנפילד היה צייר נוף ויקטוריאני, שציר בעיקר נופים ימיים וקרבות ימיים, שאת עבודתו המפורסמת ביותר, קרב נאבארינו, צייר בשנת 1828. הוא גם היה חלוץ ב-moving diorama, גרסה מוקדמת של קולנוע, שכללה ציורים ענקיים שנגללו על מוטות, כמו מגילה, בליווי מוזיקה ואפקטים של תאורה. למזלו הרע של סטנפילד, כאשר הוא התכונן למופע ב-1830 המתקן התלקח ונגרם נזק כבד לבית.

האחרונה שאציג כאן היא השחקנית פג וופינגטון, שגרה שנתיים במספר 9, בין 1755-1757.

וופינגטון הייתה שחקנית אירית מפורסמת שהייתה ידועה ביופיה. היא ניהלה פרשיות אהבים עם אישים מפורסמים באותה תקופה, כולל עם השחקן דייוויד גאריק, אדוארד בליי וחבר הפרלמנט צ'רלס הנבורי ויליאמס. בשנת 1757 גילמה את תפקיד רוזלינד בהצגה כטוב בעיניכם והתמוטטה על הבמה. זו הייתה ההופעה האחרונה שלה. שלוש שנים מאוחר יותר היא מתה ממחלה, ככל הנראה שחפת.