ביום ראשון 2 בספטמבר 1666 בשעה שלוש לפנות בוקר, העירה ג’יין בירץ’, המשרתת של סמואל פיפס, את האדון שלה. “יש להבות בעיר”, היא אמרה.
היומנים של פיפס הם העדות הכי מצוטטת למה שקרה בשבוע הזה.
13,200 בתים נשרפו; 87 מתוך 109 הכנסיות בסיטי נשרפו, וכמעט שלא היו אבדות בנפש.
כל ילד אנגלי מכיר את הפרטים על השרפה, שהתחילה במאפייה קטנה ברחוב פאדינג ליין וזכורה היום כאחת משתי הטראומות הגדולות של לונדון (השנייה היא ה”בליץ” במלחמת העולם השנייה).
שני אדריכלים גדולים גויסו מיד לשקם את הסיטי של לונדון. האחד שמו נישא עד היום בפי כל והוא סר כריסטופר רן.
והשני הוא חברו רוברט הוק, שהיום כמעט אינו מוכר, ולכן בחרתי להציב אותו בחזית הרשומה הזאת.
רן היה ה-Royal Surveyor של המלך צ’רלס השני. בתרגום לעברית זה “מודד” אבל הכוונה למהנדס הראשי או האחראי על הבנייה. חברו רוברט הוק היה City Surveyor – המהנדס של הסיטי.
אם כבר הזכרתי את המלך, זה המקום לספר שמתנגדיו, והיו רבים כאלה, ראו בו אחראי גם לשרפה הגדולה וגם למגפה האיומה שאירעה שנה קודם לכן.
כשצ’רלס חזר, ואיתו המלוכה – 11 שנה לאחר הפרוטקטורט של קרומוול – הוא הביא איתו רוח חדשה של פריקת עול, תענוגות, הוללות ומה שמכונה דקדנטיות. וזה כמובן, לדעת הפוריטנים, גרם לכל הצרות.
בתוך ימים ספורים לאחר שהשרפה כובתה, הגיעו לארמון תוכניות רבות לשיקום הסיטי, וביניהן התוכניות של רן ושל הוק.
אלא שכמו שקרה הרבה בלונדון, הסוחרים, העסקים, ואפשר לומר קצב החיים, הקדימו את האדריכלים; מה גם שהוועדות לא אישרו את התוכנית של רן והוק, והתוכניות נשארו במגירה.
אבל על השניים האלה הוטל לשקם מבני ציבור ובעיקר את הכנסיות.
מתוך 87 הכנסיות שנשרפו חודשו 51, ובראשן כנסיית סט. פול. עד היום מוזכר רן כמי שבנה אותן.
וזה המקום לתקן ולדבר על הוק.
הוא נולד בשנת 1635 באי וייט, שם הוא גם קבור, והיה צעיר מרן בשלוש שנים.
בימיו היו מי שאמרו שהוא המדען החשוב ביותר של תקופתו וכינו אותו לאונרדו דה וינצ’י האנגלי. מנקודת מבט של היום יש משהו בהשוואה הזאת, בעיקר בעובדה שכמו אצל לאונרדו, כך גם אצל הוק, דווקא החדשנות התבטאה לפעמים בכישלונות צורבים.
אלא שלהוק, בשונה מלאונרדו, לא היה צד אחד שולט שיגרום לו להשאר בתודעתם של ההיסטוריונים כיוצר ענק ולהאפיל על הכישלונות.
הוק עסק כמעט בכל תחום. פרט לאדריכלות הוא היה אסטרונום, שרטט מפות, כימאי, פיזיקאי, מהנדס, ממציא, מומחה לשעונים, פיזיולוג ופילוסוף. הוא אסף סיפורי עמים ואפילו עסק בציור.
אבל על פי מה שכותבת הביוגרפית שלו, ליזה ג’רדין, הוא סבל גם מפרנויה, דאגה כרונית ונדודי שינה. הוא היה מכור לתרופות ובני זמנו טוענים שהיה שחצן וחמום מוח.
הוק נחשב לאויבו המושבע של אייזיק ניוטון וניהל איתו ויכוחים מרים על חוקי הכבידה.
המשפט הידוע ביותר של ניוטון “אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים” – נכתב במכתב שכתב להוק, ויש אומרים שהוא נועד להקניט את הוק שהיה נמוך קומה.
רק בשנים האחרונות – גם בזכות הספר הזה של ליזה ג’רדין וגם בזכות המחזה המצליח Hanging Hooke שכתבה שיבון ניקולאס – מתחילים האנגלים להבין את גדולתו של רוברט הוק.
בשנות השבעים של המאה ה-17 נבנתה אנדרטה לזכר השרפה הגדולה – המונומנט. היום ברור שהוק היה האיש שתכנן אותה, אם כי רן, שהיה האחראי מטעם המלך, חתום כמובן על הפרויקט והיה היועץ של הוק בפרויקט.
הביוגרפיה הראשונה שנכתבה על רן לאחר מותו נכתבה על ידי בנו של רן, שהיה בטוח, בגלל החתימה, שאביו תכנן את המונומנט.
אז הנה פרט מעניין על התכנון:
העניין שהיה להוק באסטרונומיה (ואגב, גם לרן, שהיה אף הוא אסטרונום לפני שהפך לאדריכל), והוויכוח שהיה עדיין באוויר באותה תקופה – האם השמש סובבת סביב הארץ או להפך – העלה להוק את הרעיון שהמונומנט יהיה גם טלסקופ. הוא היה אמור להיות טלסקופ מיוחד, שמכוון לכוכב מסוים כדי להראות בעזרת התזוזה של הכוכב שהארץ היא זאת שסובבת סביב השמש.
למרות שהטלסקופ הזה לא היה אף פעם בשימוש (והוא נחשב לעוד כישלון ברשימת כישלונותיו של הגאון הזה), בתחתית המבנה יש עדיין בחדר שבזמנו שימש כמעבדה מדעית. ומשם – כאשר פותחים את הפתח בכדור הזהב שבראש העמוד – אפשר לראות את השמים דרך גרם המדרגות.
ולכן הוק תכנן שבגרם המדרגות לא יהיה עמוד מרכזי.
כשעבדו על התכנון רן, שהיה נציג הכתר, הציע שבראש העמוד יהיה פסל של צ’רלס ה-2. אם הרעיון היה מתממש לא היה סיכוי להפוך את המונומנט לטלסקופ. אבל המלך עצמו ביטל את הרעיון ואמר: “זה יגרום לציבור לחשוב שאני אחראי לשרפה”.
מסתבר שרן, שהיה כאמור היועץ של הפרויקט, התעניין בעיקר מה יהיה בראש העמוד.
הרעיון של פסל המלך נדחה כאמור, והמלך הציע במקומו כדור זהב, שלדעתו היה אמור להיראות מרחוק. היום בקושי מבחינים במונומנט, שמתגמד מול המבנים הענקיים של הסיטי. אבל תראו איך זה היה נראה בשנת 1900:
ברשימת הרעיונות מה להעמיד בראש העמוד היה גם פניקס (עוף חול) והיה גם הכד הזה:
וגם פסל של אוגוסטה:
לי נראה שגם לכם אין מושג מי זאת האוגוסטה הזאת… אחרי חיפושים רבים מצאה תמר פוקס ש”אוגוסטה” הוא אחד השמות הרומיים של לונדון.
כדור הזהב שהציע המלך נתמך גם על ידי רן:
זה גם התאים לרעיון שהעמוד ישמש מעין טלסקופ. כאמור, בראש הכדור יש פתח כלפי השמים.
אבל כמו שכבר הזכרתי, בסופו של דבר הטלסקופ לא עבד. הסיבה היא התזוזה הקלה של העמוד ברוח בגלל גובהו (61 מטרים).
בבסיס המונומנט יש תבליט אלגורי של השרפה והשיקום. הוק הטיל את המלאכה על סיבר.
קאיוס גבריאל סיבר היה אמן דני והצליח מאוד באנגליה כפסל וכמומחה לתבליטים.
סיבר היה יוצר מעניין שהיה מכור להימורים, ולכן בילה זמן מה בכלא מרשלסי בגלל חובות.
בלונדון יש כמה פסלים שלו, ביניהם הפסל של צ’רלס ה-2 בכיכר הסוהו (פסל שכמוהו רצו רן והוק להציב בראש המונומנט כדי להחניף למלך).
וגם שני הפסלים לשער בית החולים “בדלם” (בית לחם) – “מלנכוליה” ו”שיגעון”:
בית החולים הזה תוכנן על ידי הוק כמה שנים לאחר שעיצב את המונומנט, והוא נחשב לאחד הכישלונות המפוארים של הוק. אני תוהה האם הרעיון ה”גאוני” להציב בכניסה לבית חולים לחולי נפש פסלים שנקראים מלנכוליה ושיגעון היה של הוק, ששני הכינויים האלה, על פי החוקרים, היו מתאימים גם לו עצמו?
הנה התבליט שעל בסיס המונומנט שעיצב סיבר:
והנה ההסבר למי שאוהב אלגוריות:
בצד שמאל בתבליט אישה כורעת בעצב בין ההריסות. הזמן, המכונף, תומך בה, ודמות נשית נוספת מצביעה בעזרת שרביט מכונף על העננים, שבתוכם יש עוד שתי יפהפיות חשופות חזה. אחת מהן אוחזת בקרן השפע והשנייה עם עלי דפנה כסמל לשבח וכבוד. מאחורי הקבוצה שמשמאל יש כמה דמויות שמנופפות בידיים בייאוש, ומאחוריהן הסיבה – בניינים שעולים באש. מימין לקבוצה אפשר לראות כוורת – סמל לתעשייה ולמסחר. והאם זו הסיטי שאנו רואים למטה משמאל, בדמות דרקון (או גריפין), שזוחלת אל מחוץ להריסות? הדמות המרכזית בקבוצה שמימין היא המלך צ’רלס ה-2, העומד בראש גרם מדרגות. הוא מכוון שלוש נשים עניות במורד המדרגות לכיוון הסיטי. הן מייצגות את המדע, הארכיטקטורה והחירות: המדע היא דמות חבושה בכובע משונה ןמחזיקה בידה דמות קטנה מרובת שדיים; הארכיטקטורה אוחזת תוכניות ומצפן, והחירות מנופפת בכובע באוויר. מימין למלך עומד אחיו, דוכס יורק, שלימים יהיה המלך ג’יימס ה-2, אוחז בידו זר פרחים, שכנראה מיועד לסיטי. מאחורי ג’יימס מצויות עוד שתי דמויות נשים אלגוריות: צדק, העונדת כתר, ומימין לה עוז הרוח, המניפה חרב ביד אחת ואוחזת בידה השנייה במושכות של האריה שלרגליה. מאחורי הקבוצה הזאת מתקדמת בניית העיר, עם פועלים שפוסעים על פיגומים. מתחת למדרגות שעליהן עומדת הקבוצה, דחוסה בתוך גומחה, נמצא דמות נשית מכוערת, הקנאה, שאוכלת לעצמה את הלב.
והנה כמה פרטים בהגדלה מתוך התבליט:
כשמבליטים את הגאונות של סר כריסטופר רן מביאים בדרך כלל כדוגמה את הכיפה של כנסיית סנט פול. שימו לב לשרטוט הזה:
יש פה בעצם שלוש כיפות: 1 – הפנימית, זאת שרואים כשעומדים בתוך הקתדרלה; 2 – החרוט שנבנה כדי שיוכל לשאת את הכיפה העליונה; 3 – זאת שרואים כשמביטים על הקתדרלה מבחוץ.
גם הטריק האדריכלי הזה, שנחשב לשיא הגאוניות של רן, היה בעצם רעיון מבריק של הוק.
ואגב, מי שקבע את המילה cell (תא) לתיאור היחידה הקטנה ביותר בגוף האורגני הוא אותו רוברט הוק.
אז איך הוא נראה?
האם כך:
או שמא כך:
?
למעשה אין שום פורטרט שלו שנחשב נאמן למקור. אלה שנלחמים להחזיר לו את הכבוד האבוד מספרים שהיו שמועות על כך שהיה זה אייזיק ניוטון, עמיתו ל”חברה המדעית” ויריבו המר, שדאג לקרוע במו ידיו את הציור של הוק שהיה תלוי באולם החברה.
וכשמדברים על הנצחת השרפה אני לא יכול שלא להזכיר עוד פסל שהוצב כדי להנציח את השרפה, ומדובר בילד המוזהב הזה, שנמצא בצד השני של הסיטי, ב-Cock Lane:
שימו לב להבדל: המונומנט מנציח את השרפה ומפאר את השיקום, ואילו הילד המוזהב מסביר למה היא פרצה ומבקר את חיי הזלילה שקדמו לה.
על הקיר לצד הילד יש כתובת:
והתרגום שלה: הילד בפינת פאי הוצב לזכר השרפה הגדולה, שהתחילה בפאדינג ליין ויוחסה לחטא הגרגרנות כאשר לא יוחסה לפאפיסטים (קתולים). את פסל הילד עשו בכוונה שמן, כדי להדגיש את מוסר ההשכל. במקור הוא נבנה בחזיתו של פאב שנקרא fortune of war, שעמד במקום הזה ונהרס בשנת 1910.
הפאב הזה היה הבית המרכזי מצפון לנהר שאליו היו מביאים את הגופות שנחטפו מבתי קברות. בעל הבית היה מציג אותן על הספסלים עם תוויות שעליהן שמות החוטפים, עד שהגיעו הרופאים מבית החולים סנט ברתולומאו כדי לבחון אותן.
והנה מה שכתבתי על המונומנט בספר שלי הולך איתך בלונדון:
*הערה:
כאשר חשבתי, כבר מזמן, לכתוב רשומה על ה”מונומנט”, חשבתי שגיבור הרשומה יהיה כריסטופר רן.
בתהליך העבודה העברתי את העיקר לרוברט הוק אבל הבנתי שאני צריך לכתוב גם על רן ועל הטריקים הערמומיים בהם נקט במהלך כ-30 השנים שעבד על סט. פול. ואז חשבתי שכדאי לייחד רשימה על ג’יימס תורנהיל, הצייר שצייר את הכיפה של סט. פול ולדבר על היחסים שלו עם חתנו, ויליאם הוגארת. וכשתיארתי את התבליט המעניין שעל המונומנט שעשה סיבר, עלה בדעתי לספר לכם בהזדמנות על הבן שלו, קולי סיבר, שהיה שחקן, סטיריקן, משורר ומחזאי אבל בעיקר אחד היוצרים השנואים ביותר בזמנו. הנה הוא ברישום שלי:
אז צפו אם כן לרשומות נוספות, שינבטו מהזרע שנזרע כאן.
רוברט הוק – גיבור הכתבה מאירת העיניים (כרגיל) של דני קרמן, נחשב לשלימזל נורא. כיום הוא ידוע בעיקר בחוק על שמו – חוק הוק, הדן באלסטיות מכנית (קפיציות) של גופים, שאחר כך הוחלה על תחומים נוספים במדע, כמודל למערכות שחורגות מעט משיווי המשקל ובהן התנאים חוזרים לערכיהם הקודמים.
אלא שתרומת הוק למדע חורגת מעבר לכך: הוא היה האיש שביצע יחד עם רוברט בויל, אבי הכימיה המודרנית, את הניסויים החשובים שהביאו להבנת המכניקה של הגזים, מה שנקרא חוק בויל (הקשר בין הלחץ והנפח או הצפיפות – הניסוח המתמטי הראשון בתרמודינמיקה). בד”כ שמו נשמט כאן. אני הקטן מרשה לעצמי בהרצאות לקרוא לו חוק בויל-הוק. הוק היה כנראה הראשון שזיהה את הכתם הגדול על הפלנטה צדק-יופיטר, מדד לראשונה פאראלקסה של כוכבי שבת, קבע יחד עם הויגנס ההולנדי שאור הוא גל (בטעות חשבו – גל מכני אורכי, הזקוק לתווך, הוא האתר). הוק חקר וכתב ספר נפלא על מיקרוגרפיה – מה שרואים במיקרוסקופ, עם איורים מדהימים בדיוקם וביופיים מעשי ידיו. כן הוא היה גם מאייר מוכשר, ואת הספר הילל לא אחר מאשר סמואל פפיס. אז גילה הוק את התא החי וטבע את המונח Cell. הוק פיתח וקידם את ההחברה המדעית המלכותית (Royal Society) והיה האחראי (קוּראטור) לניסויים המדעיים שנערכו בחברה. במדע הוק ידוע היטב.
אלא שבדרכו של הוק עמד הגדול שבכולם – אייזאק ניוטון, ענק בענקים, שידו ומוחו ברוב ענפי המדע. ניוטון שפע רגשי נקמנות, אפשר לומר גם קטנוני להחריד. כל מי שלא בדיוק הסכים לו נחשב על ידו כאויב, והיו לו לא מעטים. איתרע מזלו של הוק, וניוטון פשוט דרס אותו, כפי שניסה ללא הצלחה לעשות למשל למתמטיקאי הגרמני הדגול גוטפריד וילהלם לייבניץ, “בעוון גניבת החשבון הדיפרנציאלי”. ניוטון סבר שאור הוא חלקיקי ולא גלי, בניגוד להוק. לבסוף התברר שגם ניוטון וגם הוק והויגנס צדקו (הדואליות של האור). לא נראה שהוק ראה עצמו יריב, בודאי לא אויב של ניוטון. ניוטון פשוט לא סבל אותו.
על מהות החוקיות של הכבידה (גרביטציה) היו שיחות ודיונים בהם נטלו חלק הארכיטקט והמתמטיקאי כריסטופר רן, המדען רוברט הוק, האסטרונום אדמונד היילי (על שמו השביט היילי), האסטרונום המלכותי ג’והן פלאמסטד, המתמטיקאי ההוגנוט אברהם דה-מואבר והמתמטיקאי הסקוטי ג’יימס סטירלינג. כולם לא קוטלי קנים. בפגישה של חלק מאנשים אלה שנערכה כרגיל בבית הקפה “היווני” (Grecian Coffeehouse) בלונדון הוחלט שבסוגיה החשובה הזאת חייבים לשאול את “האריה” (ניוטון) והיילי נשלח אליו לקיימברידג’ לברר את התשובה. ניוטון אכן הוכיח ופרסם את החוק האוניברסלי – כוח הכבידה יורד עם ריבוע המרחק בין הגופים ועולה עם מכפלת המאסות שלהם. ההוכחה המלאה של ניוטון היא משיאי המדע בכל הזמנים, והנושא הורחב ע”י איינשטיין. ואז באה העילה לשנאה ולפיצוץ: ידוע שגם הוק פרסם מאמרים בנושא, וטען שכבר קודם לכן הוא הבין את החוק, אם כי ללא ההוכחה שלו. כאשר התלונן שניוטון אינו נותן לו מספיק קרדיט, החליט ניוטון בחמת זעם אופיינית לו למחוק את הוק פשוטו כמשמעו – מכל קרדיט במאמריו, וכשמונה ניוטון לנשיא החברה הורה להסיר את תמונותיו של המזכיר הקודם ממשרדי החברה המלכותית. התמונה היחידה של הוק ששרדה ומובאת בכתבה היפה של דני, כלל אינה בטוחה. גם מקום קבורתו המדויק אינו ברור.
ישראל שֶׁק (איסי)
מעניין מאוד.
רק כשראיתי את התבליט נזכרתי שראיתי את המוניומנט הזה לפחות פעם אחת ב -1993 כשהייתי בלונדון (ובחו”ל) לראשונה.
אשמח לקרוא את הרשומות המובטחות…