פגשתי איש – בוב אוסבורן

גם לכם כדאי לפגוש את ג'ון צ'ארדי (1986-1916).

ואת רוברט אוסבורן (1994-1904).

שיצרו ביחד את הספר הזה:

מי שכתב את השירים לספר הוא ג'ון צ'ארדי, משורר אמריקאי ממוצא איטלקי שנולד בבוסטון. צ'ארדי כתב כ-40 ספרי שירה. בצעירותו לימד באוניברסיטה של קנזס סיטי ובמלחמת העולם השנייה שירת כתותחן אווירי.

צ'ארדי התפרסם גם כמתרגם מאיטלקית, בעיקר כשתרגם את התופת של דנטה.

הוא היה פרופסור לאנגלית באוניברסיטת ראטגרס. כשעזב את ההוראה בשנת 1961, כדי להתמסר לכתיבה, הוא תיאר את עבודת ההוראה כ"עוני מתוכנן".

צ'ארדי הביא את אהבת השירה גם לתוכניות רדיו וטלוויזיה. הוא היה מעין יחצ"ן של השירה האמריקאית.

בשנת 1961 כתב צ'ארדי מחזור שירים לילדים בשם פגשתי איש. לדבריו הוא עשה את זה כדי שהבת שלו תלמד לקרוא וכדי להעשיר את אוצר המילים שלה.

לצורך כתיבת שירי פגשתי איש הוא השתמש רק בכ-400 מילים, ולטענתו החרוזים ומשחקי הלשון שיש בשירים עוזרים לילדים לזכור את המילים. השירים במחזור, שהפך לספר, הופכים קשים יותר משיר לשיר.

זהו השער הפנימי של הספר:

והנה שבעה שירים מהספר הזה עם האיורים של רוברט (בוב) אוסבורן:

מתחת לכל שיר הוספתי תרגום טכני שעשתה ענת פוֹקס.

ראיתי עורב

אמר העורב מראש העץ,

"איזה שעה ממשמשת ובאה?

אם עדיין לא צהרים

הגעתי לכאן מוקדם מדי.

אבל אני מאחר אם עדיין לא שלוש."

האיש שלא היה לו כובע

פגשתי איש שלא היה לו כובע

וכאשר שאלתי אותו "למה?"

הוא הסתכל עליי (אני חושב) ואמר

"איפה אניח אותו? אין לי ראש".

ואז קד קידה והלך.

אני שמחתי שלא נשאר.

איזה מין כיף זה לשחק, אתם חושבים,

עם מישהו שאין לו ראש ואין לו כובע?

איזה כיף יש בזה?

ראיתי איש ישנוני

ראיתי איש שנראה ישן ככל שאפשר היה

בלי שיפול ויתחיל לנחור

אם אי פעם יתעורר, אספר לכם עוד.

איש שמדבר עלייך

פגשתי איש שאמר שהוא יודע

למה השמים ירוקים והעצים כחולים

למה גורי חתולים מקרקרים ומדוע עורבים מיללים

ולמה הכי טובה – זו את.

אבל גורי חתולים אינם מקרקרים! ועורבים אינם מיללים!

השמים אינם ירוקים! העצים אינם כחולים!

כן, את זה אמרתי לו. והוא אמר שהוא יודע

אבל, אני חושב, שזה מאוד נכון

מה שהוא אמר עלייך!

איש שהיה לו מעט מה לומר

פגשתי איש בשעה אחת שאמר "הלו"

בשעה שתיים.

בשעה שלוש הסתכל עליי ואמר

"מה שלומך?"

בעשרה לארבע אמר "שלום" והתחיל

ללכת לדרכו.

אני שמח שבא לראות אותי אבל לא היה לו

הרבה מה לומר.

האיש עם הבצל

פגשתי איש בערוגת הבצל.

הוא בכה כל כך הרבה שעיניו היו אדומות.

והדמעות זלגו במורד אפו

והוא אכל את כל הבצלים שבערוגה.

הוא אכל ובכה אבל מבעד לדמעותיו

הוא שר: "בצלים מתוקים, הו יקיריי!

אני אוהב אתכם, אמנם כן, ואתם אוהבים אותי,

אבל אתם מעציבים אותי עצב רב."

איש שהראה לי טריק

פגשתי איש שהראה לי טריק.

הוא אמר לי – קוראים לי ניק,

או פיט, או סאם. אתה יכול לבחור."

"טוב, אז," אמרתי לו, "אבחר בניק."

אז הוא הוציא קופסה ונתן לי קצת לחם

וחלב וריבה, ואחרי שאכלתי

הרים את הקופסה, נאנח ואמר,

"שלום, אני הולך הביתה למיטה."

והוא הלך. (אם ניחשתם מה הטריק,

זו הדרך שבה תמיד תוכלו להערים על ניק.

וכאשר תצליחו, תמיד יהיה לכם פיקניק).

ולפני שאספר על בוב אוסבורן המאייר, שהוא הסיבה לרשומה הזאת, עוד כמה מילים על צ'ארדי:

העובדה שצ'ארדי, פרט לכתיבת שירה, גם דיבר הרבה וגם לימד הרבה, גרמה לכך שבסוף ימיו הותקף על ידי הנציגים המודרנים של השירה האמריקאית, שבעיניהם הוא נחשב ל"פורמליסט".

צ'ארדי הפך לאדם מריר, מה שנבע גם ממצב נפשי וכלכלי גרוע.

הוא מת מהתקף לב כשהיה בן 70, אבל לא לפני שחיבר את הכתובת אותה ביקש שתהיה על המצבה שלו, ואני מביא אותה כאן באנגלית:

“Here, time concurring (and it does);

Lies Ciardi. If no kingdom come,

A kingdom was. Such as it was

This one beside it is a slum.”

קשה לתרגם, ואולי גם להבין..

וכעת לאיורים.

זה שעבור ספר עם מטרה כמעט דידקטית, צ'ארדי בחר באוסבורן כמאייר, אומר הרבה לזכותו.

רוברט (בוב) אוסבורן מבוגר מצ'ארדי ב-12 שנה. הוא אחד המאיירים האמריקאים המקוריים ביותר, שהביא לאיור האמריקאי פשטות וצמצום, אותם הוא הפך לשפה המקצועית שלו.

הנה כמה איורים נוספים מהספר פגשתי איש:

ברשומה שהעליתי לפני כמה שנים על אוסבורן סיפרתי שההיכרות שלי עם האיורים של אוסבורן הייתה בספר חוק פרקינסון, שם הופיעו איורים שלו יחד עם איורים של אוסברט לנקסטר. הנה איור אחד משם:

אוסבורן נולד באושקוש, ויסקונסין בשנת 1904 והוכשר באוניברסיטאות ויסקונסין ו-יֶל. באוניברסיטת יל הוא היה חלק מחבורת הומוריסטים שהוציאו עיתון סטודנטים בשם The Yale Record.

כשהיה בן 24 נסע ללמוד ציור ברומא ובפריז. כשחזר לארה"ב הבין שהוא מתאים יותר לאיור הומוריסטי מאשר לאמנות (זאת אולי אחת הסיבות שאני אוהב אותו כל כך, שכן גם אני חוויתי בעבר לבטים דומים והחלטה דומה).

בזיכרונותיו הוא מספר שבשנת 1938 הוא חי זמן מה כמורה לאמנות באוסטריה, שם לקחו אותו חבריו לחזות בתהלוכה של היטלר ואוהדיו. "האירוע הזה", סיפר אוסבורן, "קיבע אצלי את הגועל כלפי כל ציות עיוור וכניעה לסמכות. הייתי משוכנע שאני עומד בפני השטן".

אוסבורן חשב שהמלחמה היא בלתי נמנעת. הוא ניסה להתגייס ליחידות לוחמות אבל נדחה בגלל בעיות רפואיות. בסוף הוא גויס כמאייר לחיל האוויר ויצר שם את דמותו של דילברט הטייס.

אחרי המלחמה הוא פרסם ספר בשם War is no Damn Good:

וגם המון קריקטורות פוליטיות לוחמניות, רבות מהן נגד ג'וזף מקארתי.

אני מביא כאן כמה איורים משני ספרים נפלאים שנמצאים בספריה שלי. אחד הוא זה:

הטקסט בספר רץ וממשיך מעמוד לעמוד, ולא ביחידות נפרדות כמו כאן:

הספר השני הוא מהחשובים שלו, בו הוא לועג לאורח החיים הוולגארי בארצות הברית:

הנה רצף של 12 עמודים שבחרתי מתוך הספר הזה:

הנה רישום נפלא של אוסבורן, של צ'רלי צ'פלין:

ואסיים בסיפור אישי:

פעם, בשנות ה-70, נסעתי ללונדון עם חבריי אהרן שמי ואלונה פרנקל. כבר ביום הראשון לקחתי אותם לסיור בהמסטד הית.

בדרך נכנסנו לחנות הספרים הנפלאה של קיית פוקס בסמטת פלסק.

אספתי שם כמה ספרים, ביניהם ספר של אוסבורן, שילמתי והשארתי אותם בחנות כדי שלא יכבידו עלינו בטיול. סיכמנו שאגיע לאסוף אותם מהחנות עד השעה שש.

כשיצאנו אמרתי לאהרן ואלונה שבין דפי הספר של אוסבורן מצאתי חבוי אוריגינל שאוסבורן כנראה נתן לחבר שלו, שלו הוא הקדיש את הספר. חששתי שבחנות יגלו גם הם את האוריגינל ויקחו אותו.

אבל לא היה נעים לי להיכנס שוב ולקחת רק את הספר הזה, כפי שחבריי הציעו לי לעשות.

כשחזרנו ואספתי את הספרים, מיהרתי לחפש את הציור המקורי.

הציור היה שם, וראיתי שבבטנת הספר כתוב, פרט למחיר (שהיה 5 פאונד!), גם את זה:

(מצורף רישום מקורי)

הנה הרישום הזה:

בספר יש הקדשה בכתב ידו של אוסבורן:

אני מניח שבציור הוא צייר את חברו לאנס.

*

 

וכעת לשיר השבועי של חתולי: