גלגולו של קפקא וג'וקים אחרים

כשלואיס קרול רצה להוציא לאור את ציד הסנרק בשנת 1876, הוא ביקש מהנרי הולידיי לאייר את היצירה.

ואז הולידיי הביא לו את האיור של הסנרק עצמו:

קרול ממש התחלחל.

"בשום אופן אל תצייר את הסנרק", הוא ביקש.

ומאז כמעט כל המאיירים שאיירו את ציד הסנרק (והיו רבים, כולל אותי) התחשבו בבקשה הזאת ולא ציירו את הסנרק.

כשגוגול כתב את החוטם, והעניק לאף דמות אנושית, אני לא בטוח שהוא חשב איך הדבר הזה נראה בציור. האם האף באיור יהיה גוף הדמות?

או רק הפרצוף?

והשאלה החשובה מכולן: האם צריך בכלל לצייר את האף?

אני לא בטוח שארבעת המאיירים שהעבודות שלהם לעיל עשו טוב לסיפור של גוגול.

אין לי מידע האם גוגול ראה איורים כאלה ומה הייתה דעתו. דעתי, אני מניח, די ברורה…

80 שנה אחרי החוטם כתב קפקא את הגלגול. הנה הפסקה הראשונה של הסיפור בתרגומו של אברהם כרמל:

לאורך 65 העמודים של הסיפור אין כמעט תיאורים של סמסה המקק, פרט לרגליים הדקות שמוזכרות כמה פעמים.

גם השם "מטאמורפוזיס" הוא קצת מוזר בעיניי. "מטאמורפוזיס" – או "גלגול" – מדבר על תהליך, ובפסקה הראשונה שראיתם אין שום תהליך.

אם אתם שואלים אותי מי עובר תהליך או מטאמורפוזיס בסיפור – זה לא גרגור סמסה אלא דרי הבית – הוריו ואחותו; והסיפור, בלי להיכנס לפרשנויות מעמיקות, הוא על התהליך שהשלושה עוברים במשך החודשים שבהם נמצא סמסה הג'וק בחדר הסמוך.

כשאני קורא את הגלגול בעיניים של מאייר, אני מוצא בו המון סיטואציות שהייתי רוצה לצייר.

אבל מאיירים כנראה אוהבים לצייר ג'וק ענק במיטה.

אין כמובן סוף למספר הפרשנויות שהעניקו לסיפור הזה. למשל, שמדובר פה במטאפורה לכתיבה של קפקא. הוא עצמו השווה פעם את הכתיבה ללידה שבה הילד, או במקרה הזה הטקסט, מכוסה בנוזלים, כמו הנוזלים שהמקק משאיר בסיפור.

אם אתם מקבלים את הפרשנות שהגו'ק הוא הכתיבה, אז הסיפור הוא על איך בני המשפחה או העולם בכלל מתייחסים לכתיבה של קפקא.

הנה כמה דוגמאות למה שאני מכנה "שגעון הג'וקים":

הראשון הוא האנס פרוניוס, שחי בין השנים 1988-1902. פרוניוס, מאייר וסופר אוסטרי, שכתב ספר על רצח הדוכס פרדיננד והיה בעל דעות שמאלניות, היה אחד הראשונים שאייר סיפורים של קפקא ואייר גם לסיפורים של אדגר אלן פו ושל רוברט לואיס סטיבנסון. הנה דיוקן של קפקא שהכין פרוניוס:

והנה איור להגלגול:

בעיניי זה אחד האיורים הטובים שנעשו לסיפור הזה.

המאייר הבא שאציג הוא פיטר קופר, יליד 1958.

קופר הוא אמן קומיקס מצליח שחי באמריקה, שעשה קומיקס מהגלגול:

יש עוד המון נובלות גרפיות על הגלגול. הידועה ביותר היא של רוברט קראמב, מאייר קומיקס נודע:

והנה שילוב בין קפקא לג'וק, שילוב אהוב מאוד על מאיירים רבים. הפעם זה של מאייר בשם מאט רואן:

ועוד 11 תיקנים, והפעם כל מיני איורים שלקחתי מהרשת ואפילו אין עליהם שמות היוצרים:

לפני שאני עובר לשני היוצרים המרכזיים ברשומה, הנה שני איורים שלי לסיפור הזה. איורים שהכנתי במיוחד לרשומה הזאת. הראשון הוא לקטע בו אביו של גרגור זורק עליו תפוחים:

והשני לקטע שלקראת סוף הסיפור, שבו שלושת הדיירים שמשתכנים אצל משפחת סמסה מגלים את גרגור והאבא מנסה להסתיר אותו בזמן שאחותו של גרגור מנגנת להם בכינור.

וכעת לסרט האנימציה שקרולין ליף עשתה לפי הגלגול.

קרולין היא אנימטורית שהייתה שייכת לקבוצה הנבחרת של הנשיונל פילם בורד הקנדי, מרכז אנימציה חשוב שגם חברנו יוסי אבולעפיה עבד שם.

מתישהו בשנות ה-70, כאשר לימדתי בבצלאל, קרוליין הגיעה אלינו להדגים את הטכניקה המיוחדת שלה. לא היה אחד בבצלאל שלא התאהב בה מיד.

ביקשתי מחברי צביקה אורן, שמכיר את קרולין, לכתוב עליה כמה משפטים. הנה הם:

יש בסרטים של קרוליין ליף שילוב נפלא של פשטות ובהירות עם הרגשה של קסם. חלק מהקסם נובע מן החומרים שלה – חול, אור, טקסטורות וגווני צבע. חלק נובע מהתנועה שהיא יצרה בציור באצבעותיה. תנועה שאפשר להגדיר ככוריאוגרפיה פיוטית. אל אלה נוספים יכולת ייחודית לספר סיפורים באופן מרגש, עם הומור מרומז ופסי קול שיצרו עבורה כמה מטובי האמנים בתחום.

העונג שהסרטים של קרוליין ליף גורמים לי נובע קודם כל מן התנועה שהיא יצרה. תנועה שמבטאת את תכונות הדמויות, את החשיבה שלהן ואת הרגשות שלהן. בנוסף, התנועה מרגשת כמין כוריאוגרפיה פיוטית של צורות במרחב.

מה שעוד מעורר התפעלות זה הבחירה שלה לצייר את כל תנועות המצלמה. זה אומר לצייר (ברוב הסרטים – על זכוכית) שוב ושוב, בשינויים קלים, את כל מה שרואים בפריים, כאילו הצופה, או הצלם, נע בתוך המציאות המצוירת.

ויש גם את הקסם של ציור באצבעותיה עם חומרים לא שגרתיים – חול, צבע נוזלי, שריטה בתחליב שעל סרט צילום ולמעשה – ציור באור.

לסרטים שלה יש, מאז שנות השבעים ועד היום, השפעה נפלאה על אמני ואמניות אנימציה בעולם.

קרוליין ליף יצרה את הסרט הראשון שלה (1969) כאשר הייתה סטודנטית לארכיטקטורה בהרווארד. את סרטה האחרון ביימה בשנת 2004. מאז היא מציירת, מלמדת ומרצה בארצות רבות. ביוני 1982 הייתה אורחת של בצלאל והעבירה כאן כיתת אמן.

הנה פריים מהסרט:

והנה הסרט.

וכעת למאייר הצ'כי המצוין יז'י סליבה (Jiri Sliva), כאן בצילום יחד עם אבנר כץ ואיתי בבית אריאלה:

את יז'י הזכרתי פעמים רבות באתר שלי. הכרתי אותו בזכותה של רות בונדי, שלה אייר כמה ספרים. באחת הפגישות שלנו קיבלתי ממנו את הספר הזה:

ואני מציג בגאווה את ההקדשה:

יז'י טוען שבכל מקום אליו הוא מגיע יש איזה "מלאך" שעוזר לו. ואני המלאך של תל-אביב…

למרות שבספר הוא מביא את כל הסיפור של קפקא בצ'כית ובאנגלית, האיורים שלו לא מתייחסים למצבים מהסיפור, אלא הם וריאציות על נושא קפקא והג'וק.

פרט לסיפור ולאיורים שלו, הוא מביא בספר גם מסה קצרה שבה הוא מצטרף לחוקרים רבים שמדגישים ומפארים את ההומור של קפקא. יז'י מצטט את מילן קונדרה שאמר: "קפקא לא סבל בשבילנו, הוא נהנה בשבילנו".

יז'י תומך בקבוצת החוקרים שהוא מכנה אותם "הבדרנים". הוא מצטט ראיון שערך יאנוך (Janouch) עם קפקא בספר שיחות עם קפקא.

קפקא סיפר לו: "קיבלתי שני ספרים של צ'סטרטון. הוא כל כך עליז שאפשר לחשוב שהוא מצא את אלוהים". יאנוך שאל: "אז בשבילך צחוק זה סימן לרגש דתי?" וקפקא ענה: "לא תמיד. אבל בזמנים נטולי אלוהים כמו היום, חייבים להיות שמחים. זו חובתנו. התזמורת של הטיטאניק ניגנה עד הסוף. בדרך זו מוצאים את יסודות הייאוש".

ואת זה אומר קפקא היהודי על צ'סטרטון, שאכן לדבריו מצא את אלוהים ובהשפעת חברו הילר בלוק הוטבל לקאתוליות.

את הרשימה הוא מסיים בשיר, שכאן מובא בתרגומה של רות בונדי:

אז הנה כל מיני ג'וקים קפקאיים של יז'י, שלאו דווקא קשורים עלילתית לסיפור:

*

עוד על יז'י סליבה והג'וק תוכלו לקרוא כאן.

*

וכעת לשירו השבועי של חתולי: