בכל פעם שאני אומר את דעתי על “שיגעון המחשב” יש מי ששואל (ובצדק): “מה יש לך נגד המחשב? הרי מדובר בסך הכול בטכניקה. האם אתה יוצא למסע צלב גם נגד העיפרון?”
התשובה שלי היא:
ביום שבו ישבו שלושה סטודנטים צעירים בסטודיו שלי וישוחחו רק על סוגי עפרונות וידברו בכל מיני אותיות לועזיות וראשי תיבות במקום לדבר על הנושא “מה אפשר לעשות בעיפרון” או יותר נכון “מתי כדאי להשתמש בעיפרון כדי להשיג משהו טוב באיורים שלי” –ביום הזה אתייחס לעיפרון בדיוק כפי שאני מתייחס למחשב.
אז היום זה בדיוק מה שאני עושה: מדבר בשבחו של העיפרון, מתי השתמשתי בו, ובעיקר איך. בסוף הרשומה אביא גם כמה איורים בעיפרון של שלושה מאיירים אנגלים מצוינים.
כל מי שלמד אצלי יודע שמעולם לא הפרדתי בין טכניקה לנושא, ואותו איור או אותה דמות כשהיא מבוצעת בצבעי מים או בעיפרון תהיה בעצם דמות שונה.
כמו ש”המפטי דמטי” על פי לואיס קרול הוא הבעלים של המילים, וכשהוא אומר אותן הוא זה שמחליט מה המשמעות שלהן, כך אני רואה את הטכניקה. כלומר:
אני הוא האדון של הטכניקה
אבל
ממש כמו שזה נשמע מופרך אצל קרול, ככה זה גם בעולם היצירה ביחסים בין היוצר לטכניקה. שכן, כמו שאתה שולט בטכניקה כך היא שולטת בך. ואם הייתה לך בראש דמות מסוימת ואתה לקחת ביד עיפרון רך, מאותו רגע העיפרון שותף מלא לרעיון. ולפעמים, בגלל מה שהוא, הוא גם משנה את הרעיון. אחד התרגילים הראשונים שאני נותן לתלמידים שלי הוא לצייר דמויות בעיפרון ולתת לטכניקה המגוונת להוליך אותך בעיצוב הדמויות. הנה כמה ניסיונות לתרגילים כאלה:
בספרים רבים הכנתי את האיורים בעיפרון, אם כי לא תמיד קל להבחין שמדובר בעיפרון.
לפעמים אני מגדיל את האיור בכוונה כדי להשיג את הקו המחוספס:
לפעמים אני מצלם את המעברים של העיפרון ברשת גסה, כך שהאיור הופך להיות איור קו שחור-לבן, כמו כאן:
באופן בלתי מודע מתברר לי שאני נוטה להשתמש בעיפרון באיורים שיש להם “טעם של פעם”.
כשנתבקשתי לאייר את השד מכיתה ז’ של קורנל מקושינסקי, עשיתי איורים בעיפרון:
בספר ילד נושך שכתב יהודה אטלס ובו סיפורים על ילדותו/ילדותנו, בחרתי להכין איור בעיפרון על רקע צבע בהיר:
גם בספר אלימות בשכונה של ציפי שחרור עשיתי רישומי עיפרון, ובשונה מהספר של יהודה, אולי בגלל הנושא, הרישומים גסים יותר:
והנה פרט מוגדל מהאיור הזה:
אני משתמש הרבה בצבעי עיפרון, מאחר שחלק גדול מהאיורים שלי נעשים במה שנקרא “טכניקה מעורבת” . אבל רק שני ספרים שאיירתי נעשו באופן בלעדי בצבעי עיפרון.
האחד הוא סיפורים שסיפרתי לאבא של עוזי חיטמן:
והשני הוא ספר שגם כתבתי, ספר המשלים:
יש כמה מאיירים אנגלים שאני מאוד אוהב את השימוש שלהם בעפרונות. הראשון הוא מאייר שאני מרבה להזכיר אותו – מרווין פיק. הנה שלושה איורים שלו בעיפרון:
שני האיורים הראשונים הם של דמויות מבית קדרות של דיקנס, והאיור השלישי הוא אחד המלכים מסדרת מלכי ה A-B-C.
גם המאייר הבא אהוב עליי במיוחד, ואני מרבה להזכיר אותו. מדובר בטוני רוס הנפלא.
טוני הוא אשף העיפרון ויש לו כמה ספרים שבהם עבודת העיפרון מזכירה ציור בצבעי מים.
שלושת האיורים האלה הם מתוך הספר חגיגת הלילה (Midnight Feast), שכתב לינדסי קאמפ:
והמאייר האחרון הוא פחות מוכר. שמו אלן לי, יליד 1947. הוא עוסק בעיקר באיור לספרי פנטזיה והתפרסם כמי שאייר יצירות של טולקין. הוא עוסק גם באיור לסרטי פנטזיה.
הנה שלוש עבודות עיפרון שלו:
ואסיים בשני עמודים מספר שלא ראה אור.
בשנות השבעים המוקדמות של המאה הקודמת התחלנו אבנר כץ ואני לכתוב ולאייר ספר הגותי ששמו היה עבודת יד.
דרך העבודה הייתה כך:
לקחנו ספר ריק שהגיע לידי איך שהגיע (היום קל מאוד לקנות בכל חנות ספרי “סקיצות” ריקים שהסטודנטים ממלאים אותם בציורים וטקסטים חכמים) ופעם בשבוע היינו נפגשים בבית של אבנר ואיילת כץ. איש איש מאתנו היה מצויד בעט או בציפורן ובעזרתן ניסינו להעביר את הריקנות המוחית שלנו- אליה הגענו בעזרת כמות מסוימת של אלכוהול- אל הנייר.
לפעמים אבנר היה מדבר ואני הייתי מצייר משהו שהיה נראה לי קשור למה שאמר, לפעמים אני הייתי מדבר ואבנר היה גם הוא משתדל לא להתייחס באופן חזותי למה שאמרתי.
שיתוף הפעולה בינינו היה מושלם בעיקר ברגעים בהם לא הצלחנו להבין זה את מלמוליו של זה.
מדי פעם הענקנו עמוד למישהו ממכרינו שהיה לו צורך דחוף להתבטא.
בתוך הספר שובצו עמודים שבהם היו וריאציות על נושא או חפץ. כאן אני מביא שני עמודים על “העיפרון”.
את שני העמודים האחרונים מתוך “עבודת יד” צריך להדפיס כפוסטר,ואת הספר כולו להוציא לאור.
תודה שאתה מסיח את דעתי מהאזעקות הטילים היירוטים הריצות לממ”ד והאולפנים הבלתי נגמרים עם הפרשנים,הדיווחים מהשטח ,ה”צריך לומר” וה” נאמר זאת כך”.
תודה!