החייל הצעיר של ג'וד, שמחפש עולם טוב יותר

זוכרים את הסיפור על הכבאי ששאלו אותו אם הוא מבין במוזיקה? הוא ענה: "בטח! כינור בוער במשך שלוש דקות ופסנתר לפחות חצי שעה".

נזכרתי בזה כי אל רבים מאנשי השם שעליהם אני כותב בבלוג אני מגיע דרך המאיירים שאיירו את הספרים שלהם.

אל הספר שעליו אתייחס הפעם הגעתי רק בזכות המאייר האהוב עלי, מרווין פיק.

בעבר העליתי כמה רשומות על האיש ועל עבודותיו.

לא מזמן נפל לידי הספר הזה:

ספר בעל אופי פיקרסקי שמספר על חייל שנדמה לו שהוא נלחם כדי להביא עולם טוב יותר והוא יוצא לחפש אותו. אם תרצו, גרסה אנגלית למה שבני גילי זוכרים מהשיר "הפלמחניק מחפש את המחר".

ורק אז התוודעתי לאיש שכתב את הספר הזה:

שמו ס.א.מ. ג'וד (Cyril Edwin Mitchinson Joad). אני מניח שחלקכם שמע עליו. הוא חי בין השנים 1953-1891.

הבנתי שבמרוץ חסר הסיכוי שאני מנהל בניסיון להבין את האופי האנגלי, ובעיקר את ההומור האנגלי, היה לי חור גדול עד ששמעתי עליו.

אז לפני שאני מספר לכם על הספר ועל האיורים של מרווין פיק, הנה כמה מילים על ג'וד.

ג'וד היה פילוסוף ושדרן רדיו, שהתפרסם בתוכנית הדיונים שלו ב-BBC. הוא למד ב"באליול קולג'" באוקספורד, וכשהיה בן 23 הצטרף לשירות האזרחי. בצעירותו היה מקורב לחבורה הפביאנית ונחשב לסוציאליסט. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הפגין נטיות פציפיסטיות, מה שלא הועיל לו באנגליה באותן שנים.

כשהיה בן 24 התחתן, ואחרי שנולדו לו שלושה ילדים, נפרד מאשתו. בעקבות הפרידה הוא אמר: "לנשים יש מוח נחות".

הדמות הזאת של הפילוסוף בעל דעות קיצוניות, על גבול הליצנות, מבקשת כמובן השוואה עם ג'ורג' ברנרד שו (שהיה מבוגר ממנו ב-35 שנה). אבל בשונה משו הגבוה ובעל החזות המרשימה, ג'וד היה נמוך ושמנמן, שנהג ללבוש בכוונה לבוש סמרטוטי ("מי ששופט אותי על פי הלבוש ממילא לא שווה שאתייחס אליו", הוא טען). ולמרות זאת, היו לו שורה של מאהבות צעירות. ג'וד אפילו כתב ספר על ברנרד שו:

הוא כתב כמה ספרים פופולאריים על פילוסופיה, מה שהפך אותו ל"ידוען".

בשנת 1925 זרקו אותו מהאגודה הפביאנית בגלל "התנהגות מינית לא נאותה".

כמו כמה אינטלקטואלים אנגלים הוא שינה מדי פעם את דעתו. במלחמת העולם השנייה הוא נטש את הפציפיזם ותמך במאמץ המלחמה הבריטי. אבל אחרי המלחמה הוא התנגד לגיוס החובה.

הרדיו הפך אותו לפילוסוף המדובר ביותר באנגליה, בעיקר בזכות התכנית The Brain Trust, שדנה בכל מיני שאלות שהציגו מאזינים. הוא צבר מעמד מכובד והיה אמור לקבל תואר "סר" אבל זה לא קרה. מה שגרם לנפילתו  היה המקרה שבו נתפס נוסע ברכבת בלי לשלם. בעקבות זאת התואר לא ניתן לו והוא פוטר מה-BBC. בסוף חייו כמעט שלא יצא מביתו בהמסטד. הוא מת מסרטן ב-9 באפריל 1953.

אז כאמור, בין הספרים הרבים שכתב ג'וד בחרתי להביא לכם את הספר הזה,  על החייל הצעיר שיוצא למעין מסע צלב למצוא את העולם הטוב שהבטיחו שיבוא אחרי המלחמה. במהלך המסע הוא פוגש שורה של דמויות שאת חלקן אביא מיד באיורים של מרווין פיק.

ג'וד כתב הקדמה קצרה:

אינני יכול להימנע לצערי מהוספת התנצלות לקוראיי על קלות הדעת של כמה מהקטעים. זה נוצר באווירה רצינית אך סאטירית, אך כשבאתי ממש לכתוב אותו צצה לה העליזות והאווירה האינטלקטואלית, שזורה בהבלחות קומיות. ואז הגיעו הציורים הנהדרים של מר פיק והרעו את העניין. איך אפשר לשמור על רצינות ליד הציורים שלו? ואני רואה שמה שהתחיל כהתנצלות מתפתח להצטדקות אז אסתפק בזה שאבקש מהקורא שחוסר הרצינות של הסופר, חוסר האחריות של הדמויות והחיוניות של המאייר לא יפריעו להם לשים לב לנושא הרציני של הספר.

הנה הדמות הראשונה שהחייל פוגש – קפטן ניק, שכאן צוחק לתמימותו של החייל הצעיר:

ועוד איור של קפטן ניק:

לטקסט הזה:

נראה שקפטן ניק המשיך להיות יותר ויותר לא נעים. הוא גיחך בבוז. "הדבר היחיד שהאנשים לומדים מההיסטוריה זה שאנשים לא לומדים כלום מההיסטוריה".

ואז הוא פוגש באחד מחברי הממשלה:

והנה הטקסט:

החייל הצעיר זקף את אוזניו וזכר שקפטן ניק אמר שכל המגבלות יוסרו לאחר המלחמה, ולמרות שלא האמין לו, במיוחד לאחר שהתברר שהוא שטני, הוא רצה אישור מאיש הממשלה המכובד שנאם בפניו. "האם אני יכול", שאל החייל, "בתור האיש היחיד בקהל, לשאול אותך שאלה?" "ברור", אמר הנואם. "אני תמיד שמח לענות על שאלות של האנשים".

ואז מגיע המפגש הבא:

והנה הטקסט:

החייל הצעיר ראה בניין בסגנון גותי. מעל הכניסה היה לוח מודעות גדול… בכל קצה של הבניין הייתה שבשבת ובקצה כל שבשבת ניצבה דמות. מהדמויות האלה בקעו קולות. אחת הדמויות הייתה קצרה וכהה, בעלת מצח גבוה ועיניים נוקבות. נוצר רושם שהוא לא מצליח לעמוד בשקט… מתחתיו היה כתוב "מר שעיר לעזאזל (Scapegoat), דיפלומט ומשרת האומה". הדמות השנייה לבשה בגדים של כומר אנגליקני. פניו היו אדומות והוא שר בקול גבוה. מתחתיו היה כתוב "הכומר הֵייטמן (Hateman), משרתו של אלוהים".

ואז הוא פוגש את מר אֶמָה:

והנה קטע מהטקסט:

מר אמה יוצא מהקופסה, אוכל פטריות כדי להיות בגודל של החייל (והוא מזכיר את "אליס"). וכשהגיע לגודל של החייל הוא לחץ על כפתור ופתאום צצה מהקופסה גברת קטנה בגלימה שהגיעה מ"ליברטי". ביד אחת היה לה סרגל T של ארכיטקט וביד השנייה כלי נגינה שנראה כמו לירה. נראה שהיא מאוד שמחה להיות מחוץ לקופסה.היא ניגנה קצת בלירה והתיישבה על ברכו של החייל.

ואז הוא פוגש בביורוקרטיה, שמרווין פיק מצייר אותה כך:

וכך היא בטקסט:

זו הדמות red tape worm – בירוקרטיה – שיוצאת מהמערה רכובה על קלסר שמן. זו דמות שנראית כמו לטאה, או דרקון קטן. היא נראית אדומה כי היא עטופה לגמרי בסרט  אדום (של מכונת כתיבה). עמוד השדרה שלה עשוי סיכות, עם החוד שלהן כלפי חוץ, והרגליים שלה מכוסות בקשקשים שעשויים מאטבי נייר שנראה כאילו צמחו מתוך גופו.

ואז הוא פוגש את הרובוט, שלפי הציור ברור שמדובר ביצור קומוניסטי:

החייל הסתובב במהירות וראה בצד השני של הרחוב דוכן מול שער בית החרושת, שעליו עמדה דמות גדולה עם זרוע מונפת ופה פעור. מפיו נשמע מעין גיחוך, משהו שנשמע כמו פחים מתנגשים. האם זה אדם? הפרצוף נראה כאילו עשוי מתכת מלאכותית, או עור. וגוון הפנים לא ורוד ולא חום ואפילו לא חיוור אלא מין ירוק-לבן, כמו שרואים אצל פטריות או חרקים מסוימים שחיים בחושך. ושום פה אנושי הוא לא כזה מלבני. במבט מקרוב החייל חשב שאולי בכל זאת זה יצור אנושי, כי רק בני אדם מגחכים… לבסוף התברר שזה מין רובוט, שתוכנת לנאום ולדבר כמו בן אדם.

ואז הוא נפגש בתהלוכה הזאת. כאן לועג ג'וד לספיריטואליסטים למיניהם, למרות שגם הוא היה אחד מהם (ראו להלן):

והנה קטע מהטקסט:

החייל היה מבולבל מרוב דיבורים ונאומים, ואז ראה תהלוכה של אנשים לבושים בגלימות, שצעדו ברביעיות לקולה של מוזיקה צבאית.

לאחר מכן הוא פוגש ב"תולעת האדומה":

החייל ניסה להרוג את ה"תולעת האדומה" וחתך אותה. הגוף שלה התפתל והתחלק לתריסר חלקים, ומכל חלק צמחה תולעת נוספת.

ובהמשך המסע:

החייל הסתכל בין העצים וראה, או חשב שהוא רואה, זוג שפתיים ושתי שורות שיניים. זוהי הדמות של "הגוף האסטרלי":

שם נמצא הפה שנועד לדיונים ופטפוטים.

ואז מגיעים אנשי הדת:

מבין העצים הופיעו אנשי כמורה עם הגלימות והצווארונים שלהם. כולם שרו וצעדו, והמראה היה מרשים ומדכא. הם שרו על זה שהציבור לא מאמין להם.

בתקופה שבה כתב את הספר ג'וד היה אתאיסט, אבל לקראת סוף חייו הפך להיות מאמין נוצרי אנגליקני.

בסוף המסע הוא נפגש עם הפילוסוף:

כנראה שהפילוסוף מייצג את עצמו, ולו רק בגלל המראה הסימפטי שלו. הנה הוא בצילום שמזכיר את האיור:

והמסע נגמר כמו עוד גרסה של הציפור הכחולה. כלומר, שאם קיים בכלל עולם חדש וטוב הוא נמצא בתוכו של החייל הצעיר.

************

ועוד משהו.

כבר רמזתי שג'וד התעניין ב"פאראנורמל" ואפילו שימש נשיא המועדון של העולם שמעבר.

הוא שיתף פעולה עם הפאראפסיכולוג הבריטי הארי פרייס. בתאריך 18 ביוני 1932, במלאת 100 שנה למותו של גתה המשורר הידוע, נעשה ניסוי במאגיה שחורה. הניסוי נערך בברוקן, אחת מהפסגות בהרי הארץ בגרמניה (שם על פי גתה נהגו המכשפות להיפגש).

זה היה המקום היחיד, לדעת פרייס, שבו ראוי לערוך את הניסוי. בבסיס הניסוי הייתה האגדה שאם ירח מלא יאיר על תיש על ההר הוא יהפוך לאיש יפה תואר, בעוד בתולה תמה מסתכלת עליו.

אומרים שפרייס קיבל את ההשראה מכתב יד שקיבל ב-1931. לטענתו היו בכתב היד נוסחאות קסם וטקסים, שבעזרתם דברים הופכים לדברים אחרים. פרייס וג'וד ערכו גם חיפושים אחרי רוחות רפאים.