אני לא בטוח שאני משתמש בתואר "פוסט מודרנים" באופן נכון, ואם להודות על האמת אני לא יודע ממש מה זה "פוסט מודרניזם", ואחרי שעיינתי בספר "אנציקלופדיה של רעיונות" של דוד גורביץ ודן ערב, אני יודע עוד פחות.
פשוט חיפשתי כותרת מרשימה לשלושת המאיירים, שאין לי מושג אם הם מכירים אישית זה את זה, אבל יש בעבודותיהם משהו משותף, והמשהו הזה לא היה יכול להיווצר לפני כמה עשרות שנים.
הוותיק מביניהם הוא איאן פולוק. כאן הוא בדיוקן עצמי:
פולוק נולד ב-1950 בעיירה צ'ידל במחוז צ'שייר באנגליה. הוא למד אמנות במנצ'סטר ואחר כך ב"רויאל אקדמי אוף ארט" בלונדון, שם סיים ב-1976 ומייד קנה לעצמו שם כמאייר די פרוע, ברוחם של ג'רלד סקארף וראלף סטדמן.
ב 1978 יצא לאור הספר הזה:

הספר התקבל יפה בעיקר בקרב קהילת המאיירים והמעצבים, ופולוק הפך די מהר מודל לחיקוי.
החיבור בין הקו הפרוע לקווקוו העדין ברפידוגרף הפך להיות הסמל המסחרי שלו, בעיקר באיור שחור-לבן.

הנה עוד איורים מהספר הזה:




הוא צייר כמה כרזות לרויאל שייקספיר קומפני:

ולאחר מכן עשה את מה שרבים כינו "פשע", כשפרסם בשנת 1984 קומיקס של "המלך ליר".
היום כבר ראינו את התנ"ך בקומיקס ואפילו את השואה בקומיקס, אז שייקספיר בקומיקס יורד חלק בגרון.



פולוק היה מקורי מאוד גם בטיפול בצבע. שם הוא מיעט להשתמש בקונטורים, והטיפול שלו מעניק לאיורים אופי של קולאז' למרות שבפועל הם לא כאלה. הנה אחד הספרים שהוא אייר:

מדובר בספר מטורף, שכתב בריאן ו. אלדיס, על תאומים סיאמים שיש להם ראש נוסף. הנה כמה איורים מהספר:



והנה עוד כמה איורים שלו ממקומות אחרים:



המאייר הבא שאציג לכם הוא ליין סמית.

סמית הוא מאייר אמריקאי ידוע מאוד. אני מניח שחלקכם מכירים אותו היטב. הספרים האלה זכו לפרסום רב, לפרסים ולתרגומים רבים:


בעיני אנשי המקצוע, סמית הוא אחד המקוריים מבין המאיירים של הספרים לילדים בעת החדשה, בעיקר בגלל כמה מאפיינים.
כמובן שאין אצלו הבדל בין איור לילדים למבוגרים.
הקומפוזיציות שלו מורכבות:

והן כוללות לפעמים משחקים בטיפוגרפיה:

הסגנוּן שלו מרחיק לכת ולא בטוח שכאן למשל תזהו שזאת תרנגולת:

כמו אצל פולוק, גם בעבודות של סמית יש יסוד קולאז'י מובהק:

ובעיקר טקסטורות מקוריות שנוצרות משילובים מאוד לא מקובלים של חומרים וטכניקות:


כמעט שאין דומה לו בשילוב טכניקות ובהמצאות של טכניקות חדשות. הוא יכול לשלב צבעי שמן, עיפרון וקולאז' באותו איור, תופעה שהאמנות כבר אימצה מזמן אבל באיור סמית הוא מעין חלוץ.
הנה כמה איורים אופייניים נוספים שלו:




המאייר השלישי בחבורה הזאת הוא ריק סילוק:

סילוק הוא אמן קנדי מעניין מאוד, שהביא את העיוות לקיצוניות ויצר שפה אישית שהוא עצמו אומר שהושפעה מאיאן פולוק, ג'רלד סקארף וראלף סטדמן.
באחד הראיונות אומר סילוק:
"אני חושב שאני מצייר דימויים מכוערים שגורמים לרעיונות יפים לקרות. אבל אני אוהב לצייר ציורים רעים ומכוערים שיש בהם היגיון. זה קצת קשה לי להסביר את זה עכשיו ובעצם אין לי מושג. מה שקורה – קורה."
אני מודה שכקורא וכצופה אני לפעמים מאבד ריכוז מול האיורים שלו, מה שלא קורה לי מול האיורים של סמית ופולוק. הקומפוזיציות שלו לא תמיד מפנות את הצופה לעיקר.

ושוב אני מגיע למה שאני מרבה לדבר עליו – על כך שהאיור נגרר די מאחור אחרי האמנות.
כל שלושת המאיירים שהצגתי פה, שנחשבים לחדשנים באיור, מושפעים מאוד מכמה אמנים, בעיקר אמנים גרמנים, ביניהם אוטו דיקס:




שהיום נחשבים כבר ל"מי שהיו".
הנה עוד כמה עבודות של סילוק:



הנה שאלה ותשובה מתוך ראיון עם סילוק:
איך אתה מנווט בין המטרות שלך לבין מה שהעורכים מצפים לו?
זה דו שיח תמידי. כל לקוח הוא אחר. הרבה פעמים כשאנשים מבקשים ממני עבודה הם כבר ראו את אתר האינטרנט שלי ויש להם מושג מה אני עושה.
לפעמים דורשים ממני לצייר מחדש ("לא, אי אפשר להשאיר את ערימת הקקי של הכלב"). יש דברים שלא מוקבלים מבחינה ויזואלית, אבל אתה מנסה. אם אפשר לדחוף את הכיעור האנושי בצורה מספיקה זה מתקבל. מה שמאיירים מציירים ואיך שאנשים מתנהגים אלו שני דברים נפרדים. אני חושב שאף פעם לא ציירתי משהו כל כך נורא כמו שהוא קורה בחיים.
הציטטה שהוא מביא: "לא, אי אפשר להשאיר את ערימת הקקי של הכלב" מחזירה אותי 20 שנה לאחור כשהספר הזה ראה אור:

זאת הייתה סדרה בת שישה ספרים עם סיפורים מפולפלים מחורזים שכתב יהודה אטלס.
הספרים ראו אור בהוצאת "קוראים", ואני במקרה זה הייתי הארט דירקטור ובחרתי את המאיירים.
את הספר הזה נתתי לאבנר כץ לאייר, וכבר בעטיפה אתם רואים את הגיבור (ראש העיר) עומד על ערימת חרא.
הסיפור שיהודה בחר לחרוז הוא בדיחה ידועה על מישהו שנבחר להיות ראש עיר והזמין אליו חבר נעורים. כשהחבר הגיע ושאל על ראש העיר, כל התושבים עיוותו את הפרצוף ואמרו: "חרא, מושחת, איש איום", וכו'. והחבר, שראה שראש העיר אין לו רגע פנאי, שאל אותו: "מה אתה צריך את כל הטרחה האיומה הזאת?" והתשובה של ראש העיר : "והכבוד? זה לא חשוב?"
אני לא מכיר עוד ספר ילדים שיצא בארץ עם ציורים כל כך "פרובוקטיביים", גם במסר שלהם וגם בטכניקה. בעניין זה אבנר הוא גדול ה"פוסט מודרניסטים" מבין המאיירים בארץ.
תראו את המכונית על ערימת החרא:

כאן הארט דירקטור (כלומר אני) לא ביקש מהמאייר לסלק את ערימת החרא, ולשמחתם של אבנר ויהודה ולשמחתי, המו"ל לא הבין בדיוק מה מצויר באיור הזה.
והנה לסיום עוד כמה איורים מהספר הזה:










