שלושה גברים בשלג – החולשה שלי לקיטץ'

כשיגיע היום בו יתנהל הדיון "האם דני קרמן הוא אינטלקטואל", הרשומה הזאת לא תעזור לי לקבל את התואר.

בדרך כלל סרטים אמריקאיים מהשנים האחרונות לא קולעים לטעמי. אבל כשאני נתקל בקומדיה רומנטית על סטודנט שהוא בן מלך נסתר, שמתאהב בנערה חמודה, שכמובן לא יודעת מי הוא, סרט כזה תמיד אראה ואפילו יותר מפעם אחת.

כבר כשהייתי ילד וקראתי אגדות על סנדלר שמתיידד עם מלך בתחפושת, הבנתי שאני אוהב מאוד, כקורא וכצופה, "לדעת הכול", כלומר יותר ממה שיודעים רוב הגיבורים. והעיקר כמובן לחכות לרגע שבו הסוד מתגלה.

ואז נפל לידי הספר הזה:

פתאום ראיתי שעל ספר כזה, שלפי צורתו היה שייך לסוג הספרים שההורים לא אהבו שנקרא, מופיע השם: אריך קסטנר (התרגום הוא של י. בן-שמואל). באותו זמן לא ידעתי שזה בעצם קיצור של הספר שלושה גברים בשלג של קסטנר, ורק מאוחר יותר, בבגרותי, כשהבנתי את זה, ביקשתי מחברי אהד זמורה, שלדעתי היה המו"ל הטוב ביותר שהכרתי, שיוציא את הספר בשלמותו ובתרגום חדש. והוא אכן יצא בתרגומו של צבי ארד.

בספר מסופר על מר טובלר, מגדולי העשירים בגרמניה, בעל התואר "יועץ סתרים", תואר שראינו הרבה בספרים הגרמניים.

החברה שלו עורכת תחרות פרסום שבה זוכים שניים. אחד מובטל צעיר בשם הגדורן, והשני הוא טובלר המיליונר בעצמו, שמשתמש בשם בדוי "שולצה". שניהם זוכים בפרס שהוא בילוי של כמה ימים במלון מפואר באתר סקי נחשק.

כאשר הוא מגיע לבית המלון לקבל את הפרס, טובלר מחליט להשתמש בשמו הבדוי שולצה ולהציג עצמו כאיש עני. בתו, שהסיטואציה הזאת מפחידה אותה, מצלצלת לבית המלון ומזהירה אותם שמגיע מיליונר בתחפושת. אלא שבעל המלון בטוח שהמיליונר הוא הגדורן, ואל טובלר, שקורא לעצמו שולצה, הם מתייחסים בזלזול ואפילו הופכים אותו לעובד ניקיון.

את השאר אשאיר לכם לקרוא.

אני לא בטוח שיש פה איזו אמת אקדמית, אבל נראה לי שאחד הגילויים של מה שמכונה "קיטש" הוא בדיוק המקום שבו אני נופל – השמחה להיווכח שאני, הקורא או הצופה, יודע יותר מהגיבורים, והציפיה הדרוכה לרגע שבו אחד הגיבורים יגלה מה שאני יודע מזמן – הרגע המרגש הזה בדרך כלל מוציא ממני דמעות.

הנה הקטע מהפרק האחרון של שלושה גברים בשלג, הקטע שבו הגדורן הצעיר, שנחשב למיליונר, מגלה שחברו המבוגר, אדוארד שולצה הלבוש קרעים, הוא בעצם המיליונר טובלר. הסצנה היא בבית של טובלר המיליונר, אבל הגדורן עדיין חושב שהוא שולצה.

הנה כמה דימויים מהספר ומהסרט:

לפני זמן מה פרסמתי פה רשומה על מוסד שהיה אהוב עלי מאד בילדותי –הרומן הזעיר. מאז אני מקבל מדי פעם מכתבים ובהם רומנים זעירים. השולח הוא אליהו הכהן, הידען המופלא.

אחד הרומנים הזעירים שקיבלתי מאליהו הוא זה:

שם הכותב הוא א.ד. ביגרס, ולי אין מושג מיהו.

אבל הסיפור הוא גרסה אמריקאית של שלושה גברים בשלג:

מיליונר אמריקאי, שפרש בגיל זקנה (60…) אחרי שהתעשר כשהמציא מנוע חדש למכוניות, משתעמם ומחליט לפתוח קריירה חדשה של מכונאי פשוט בשם בדוי. הוא חובר לבחור צעיר ופשוט, בחור יפה ומוצלח מאין כמוהו, שלא יודע מיהו שותפו ומתאהב מיד בבתו של המיליונר.

יש פה את כל המרכיבים שיש אצל קסטנר.

הנה השיחה בין הצעיר לשותף המתחזה (הצעיר הוא ביל מריק):

והיו עוד כמה ספרים וסרטים שהתאהבתי בהם מאותה סיבה.

חיכיתי לקרוא ולראות את הפגישה בין היתומה ירושה אבוט למיליונר מר פנדלטון, שמימן את החיים והלימודים שלה, בלי שהיא יודעת כמובן שהוא בעצם האיש שבו התאהבה.

ואני מדבר כמובן על הספר הנפלא אבא ארך רגליים של ג'ין ובסטר.

שני כוכבים אהובים, לסלי קארון ופרד אסטר, גרמו לכך שהסרט, שנעשה על פי הספר, הוא לא פחות מוצלח ממנו.

וזאת כשהיה צריך להפוך סיפור במכתבים לסרט עלילתי.

הרעיון שמישהו עשיר מימן יתומה הוא די ישן, והיו כמה ניסיונות כאלה גם בהיסטוריה. בעבר סיפרתי את סיפורו של תומאס דיי.

אני לא בטוח שהיום היו מפיקים סרט כזה כמו אבא ארך רגליים, אבל גם אחרי שצפיתי בו המון פעמים אני נרגש בכל פעם לקראת סצנת הסיום.

באבא ארך רגליים משחקת עוד שחקנית שאהובה עלי במיוחד, תלמה ריטֶר הנפלאה.

וזה מביא אותי לעוד סרט שבנוי על המנגנון הזה של התחפשות או התחזות ושמו עונת החיזור.

אחת הקומדיות הכי יפות שהאמריקאים הפיקו (עדיין בשחור-לבן), ואני ממליץ לכם לחפש אותו.

בסרט, תלמה ריטֶר היא אלמנה די ענייה שמנהלת דוכן המבורגרים כושל בניו יורק. בנה המהנדס, שחי בחוף המערבי, מתחתן עם נערה עשירה ממשפחה סנובית. תלמה ריטֶר, האימא שמתביישת לבוא לחתונה, מגיעה איכשהו לדירה של הזוג כעוזרת בית, בלי שכלתה יודעת מי היא.

הו, כמה שאנחנו מחכים לראות את הסוף…

וכמובן אי אפשר בלי להזכיר את הסרט הנפלא הבה נעשה אהבה עם הזוג האלמותי איב מונטאן ומרילין מונרו.

מרלין מונרו היא אמנדה דל, שחקנית קטנה שמשתתפת בקברט סאטירי, ששם ללעג את המיליונר המוחצן ז'אן מארק קלמון. איכשהו, בלי שאף אחד מההפקה יודע מיהו, הם שוכרים את קלמון עצמו לשחק את עצמו. קלמון הוא איב מונטאן, וכמובן שאמנדה דל לא יודעת מיהו, ובעיניה הוא סתם שחקן מתחיל שבקושי נכנס לתפקיד והיא מתנדבת לעזור לו. זאת באמת אחת הקומדיות הכי טובות שנעשו אי פעם. גם בגלל שהבמאי הוא ג'ורג' קיוקור, וגם כי קיוקור הביא לסרט את בינג קרוסבי, ג'ין קלי ומילטון ברל, שבסרט משחקים את עצמם. רעיון גאוני.

כדאי להזכיר שבין הסרטים הרבים שקיוקור ביים נמצא גם את גבירתי הנאווה, שגם שם, אם תרצו, יש סוג של התחפשות.

עוד שם שחשוב להזכיר, שהיה שותף בכתיבת התסריט, הוא ארתור מילר, שהיה אז בעלה של מרלין מונרו. אבל הסיפור הבסיסי הוא של התסריטאי המצוין נורמן קרסנה (Norman Krasna), שמאוד אהב את מה שאני אוהב: אנשים חשובים, למשל מלכים, שמתחפשים לסתם אנשים, כמו בסרט הזה שאותו הוא כתב:

לפני זמן מה הבאתי סיפור על ידידות בין סנדלר פשוט להנרי ה-8, והנה האיור שעשיתי לסיפור ההוא: