כיצד הגיע ההומור לפיסול

סמואל ג'ונסון, מהאישים המצוטטים ביותר בתרבות האנגלית, זלזל באמנות הפיסול (בעיקר בפיסול באבן).

הוא אמר פעם: "ואם אותו פֶּסֶל היה עשוי מגזר, הייתם מתפעלים ממנו באותה מידה?" כלומר אתם מתפעלים מהעבודה הקשה ולא מהיצירה…"

כשכתבי את הרשומה הקודמת, על קבוצת האמנים שנקראו "סופרהומניסטים" ודיברתי שם על ההומור בפיסול, חשבתי שיהיה מעניין לבדוק מתי הגיע ההומור לפיסול ולהביא דוגמאות לכמה פַּסָלִים שההומור הוא העיקר בפסלים שלהם.

בהרצאה שנתתי לא מזמן על פראג, אמרתי שלפי דעתי זאת העיר שבחוצותיה אפשר לראות יותר פיסול הומוריסטי מאשר בכל עיר אחרת באירופה. וזאת בעיקר בזכות פַּסָל אחד, עליו ארחיב בהמשך.

וכשאני אומר פיסול הומוריסטי כוונתי לפיסול שמלכתחילה נועד להצחיק ולא דווקא פיסול שמצחיק אותי.

ברומא למשל יש המון פסלים שאותי הם מצחיקים, אבל מי שעשה אותם ממש לא התכוון להצחיק.

כשאני כותב או מרצה על הומור באמנות הפלסטית אני תמיד פותח בוויליאם הוגארת.

כאן למשל ציור שלו מתוך הסדרה נישואין לפי המודה:

אני יודע שגילויים של הומור יש גם לפניו, אבל בעיניי הוא האמן הפלסטי הראשון שחלק מעבודותיו מבוססות באופן מובהק על סאטירה והומור. בשנים ההן של המאה ה-17 כמעט שלא נראו במוזיאונים, ובוודאי לא בחוצות, פסלים הומוריסטיים.

הז'אנר שנקרא "קריקטורה", שנוצר בעקבות הוגארת, היה מאופיין בכך שהושקעה בו פחות עבודה (בדרך כלל) מאשר בציור, וכעת אתם מבינים למה פתחתי את הרשומה בציטטה של ג'ונסון.

הקריקטוריסטים גילו שכדי להגיע מהר להפתעה שעומדת בבסיס ההומור לא חייבים לבלות שבועות של עבודה קשה.

דומייה – אם אני לא ממש טועה – הקדיש לכל אחד מהרישומים ההומוריסטיים שלו שעתיים או שלוש שעות עבודה.

סול סטיינברג, שהבין את העניין לעומקו, הביא בכמה עבודות שלו את המינימליזם לגאונות, כמו ברישום הזה:

מכאן אפשר להבין, או לפחות לשער, שהפַּסָלִים, "עובדי הפרך" של האמנות הפלסטית, לא מיהרו כל כך להתייחס להומור כאל ערך חשוב באמנות.

ההתייחסות ל"הומור" כאל "קלות דעת", מה שאנחנו מכירים למשל מעולם היהדות, קיים במקומות רבים.

ברשומות שלי אני מרבה לדבר על כך שהביקורת הספרותית, בעיקר בארץ, ממש מתעלמת מסופרים שכלי העבודה העיקרי שלהם הוא ההומור.

הסיכוי שפָּסל שמסתת בזיעת אפיו אבן במשך חודשים ירצה "בסך הכול" להצחיק, הוא לא גדול.

מעניין שאחת החלוצות של מה שאני מעז לכנות "הומור בפיסול" היא אישה. שמה אנה מוראנדי מאנצוליני (Anna Morandi Manzolini) (1714 – 1774).

היא חקרה אנטומיה ויצרה בין השאר את הפסל הזה:

היא הייתה נשואה לחוקר אנטומיה וילדה לו שישה ילדים. לזוג היה בית ספר לאנטומיה ואנה מוראנדי ניצלה את הידע שלה באנטומיה לפיסול, בעיקר בשעווה.

הנה עוד פסל שלה:

עד המאה ה-20 היה מעט מאוד פיסול קומי.

רק כאשר הפיסול באבן עבר לשוליים, ובמקביל חל שיפור גדול בטכנולוגיה ובחומרים של היציקה, התחיל ההומור להתגנב לפיסול, וברחובות החלו לצוץ פסלים לאו דווקא של אנשי מעלה עם סוסים ובלעדיהם.

הרחובות החלו להציג דמויות של נשים וגברים, רובם בגודל טבעי, מהסוג הזה:

את רוב הפסלים האלה יצרו פַּסָלִים שאת השמות שלהם לא הכרנו מהמוזיאונים.

אחר כך הגיעו גם בעלי חיים ופסלים סוריאליסטיים ופנטסטיים:

בין הפַּסָלִים היו גם כמה שמות די ידועים, כמו ברונו קטאלנו (Bruno Catalano), סיציליאני שנולד ב-1960 במרוקו, ועבד, כמו פַּסָלִים אחרים, על שעשועים אופטיים ושיוויי משקל:

ואם הזכרתי את הפסלים שהתבססו על שיווי משקל, אני אוהב להזכיר את הפסל הישראלי המצוין צדוק בן דוד:

ואלה שני פסלים של ג'ק היל (Jack Hill), פסל אמריקאי שאהב במיוחד בננות:

עוד שם שאני מציג לכם הוא לורנצו קווין (Lorenzo Quinn), שאהב מאוד ידיים:

יש גם פַּסָלִים רבים שעושים פסלים "מסחריים".

הפיסול שלהם הוא מעין קריקטורה תלת ממדית. מדובר בדרך כלל בפסלים די קטנים שנקנים על ידי מנהלים עשירים.

כזה הוא הפסל האיטלקי גילרמו פורקינו (Guilermo Forchino), איטלקי יליד 1952.

וכאן אני מגיע למי שבחרתי בו להיות הדמות העיקרית ברשומה הזאת.

זהו דוויד צ'רני (1967).

את הפסלים שלו אפשר לראות בפראג ובעוד מקומות בעולם.

צ'רני הוא נציג חשוב של ההומור הצ'כי העממי, שחדר לכל פינה בחיים והביא עונג רב לכל העולם.

צ'רני, יליד פראג, למד אמנות בפראג ובניו יורק. בשנת 1991 צבע בצבע ורוד טנק סובייטי שהיה מוצב באנדרטה לזכר המלחמה, מעשה שהוגדר כוונדליזם, וצ'רני נעצר לתקופה קצרה.

ב-2005 הוא יצר יצירה שקרא לה "כריש": דמותו של סאדאם חוסיין בתוך מיכל של פורמלין, פרודיה ישירה על היצירה הידועה של דמיין הרסט. הפסל הוחרם בכמה ארצות באירופה (בלגיה, פולין, וגרמניה) מחשש שהוא יפגע במוסלמים.

ב-2012, כשהאולימפיאדה התקיימה בלונדון, יצר צ'רני את הפסל הזה, אוטובוס קומתיים שעושה שכיבות סמיכה:

לא רחוק משם, בקניון לוצרנה, הוא תלה את הפסל הזה:

– כפרודיה על הפסל של ואצלב על הסוס בכיכר ואצלב בפראג:

הפסל היה אמור להיות מוצב בבניין הראשי של הדואר, אבל מנהל הדואר חשב "שזה מוגזם". רבים חשבו שהסוס המת הוא בעצם הנשיא לשעבר ואצלב קלאוס.

מי שמטייל בעיר העתיקה בפראג ומביט למעלה, מה שתמיד מומלץ, יראה את הפסל הזה:

הוא נקרא Hanging Out (משחק מילים שמשמעותו "מבלים" וגם "תלויים בחוץ"). זוהי, למי שלא מזהה, דמותו של זיגמונד פרויד. לטענתו של צ'רני זוהי הפרשנות שלו לתפקידם של האינטלקטואלים במילניום החדש (הפסל נוצר ב-1997).

לא רחוק משם יש עוד פסל, עוּבָּר:

לפי צ'רני זה מסמל את הקושי ביצירה אמנותית בעולם צר אופקים.

הפסל הבא נקרא לאן אתה הולך? (Quo Vadis?)

הוא מוצב בגינה של השגרירות הגרמנית ב"עיר הקטנה" (מאלה סטראנה) של פראג.

הפסל הוא אזכור לימים שבהם אלפי אזרחים ממזרח גרמניה הגיעו למקום כדי לבקש מקלט מדיני בגרמניה המערבית. רובם קיבלו אזרחות ונאלצו להשאיר כאן את המכונית ממפעל "טראבאנט" שפעל במזרח גרמניה.

בגלריה סמיצ'וב נמצא אחד הפסלים שנחשב לחשוב בפסליו (את הפסל הזה לא ראיתי):

שמו: חנפנים – Brown Nosers.

כשמטפסים על הסולם ומגיעים לישבנים רואים שם סרטון שבו רואים את הנשיא הקודם ואצלאב קלאוס ואת מנהל הגלריה הלאומית מאכילים בכף זה את זה.

ברובע היהודי ניצב הפסל הזה של קפקא כנראה יושב על כתפיו של הגולם:

והפסל המדובר ביותר של צ'רני הוא "פסל המשתינים": שתי דמויות שמשתינות בתוך אגן בצורת המפה של צ'כיה, ובשתן שלהם כותבות ציטטות ידועות. הפסל ניצב ברחבה לפני מוזיאון קפקא.

זה מה שצ'רני יצר כתגובה על כך שצ'כיה הצטרפה לאיחוד האירופי:

פסלי הרחוב ההומוריסטים עודדו עוברים ושבים ליצור סיטואציות משעשעות בצילום, והיום זה כבר ז'אנר בפני עצמו. תוכלו לראות צילומים רבים כאלה ברשת.

הנה כמה מהם:

*הערה: כמו תמיד הבאתי כאן דוגמאות בודדות, כשהמטרה שלי הייתה להראות את התהליך של כניסת ההומור לפיסול, וכן להפגיש אתכם עם צ'רני. אין לי ספק שרבים מכם מכירים המון דוגמאות נוספות.