הנעל האבודה של יוסל

אני לא יודע איך זה אצלכם. כשאני נתקל במשהו יחיד, שבמציאות הוא חלק מזוג, זה יוצר אצלי אי נוחות מסוימת וגורם לי לחשוב שיש פה איזה מסר.

"עיניים" זה נורמלי, אבל "עין" זה אולי "עין רעה" או "עין תחת עין"… או אפילו "עין לציון".

אל תבינו מזה שזאת הדרך שלי להגיד לעולם שזוגיות היא הדרך הנכונה. היא נכונה למי שנברא מלכתחילה כזוג…

פתחתי בזה כדי להסביר איזה הבדל יש בין הנעליים שצייר ואן גוך לנעל שצייר יוסל ברגנר.

הנה כמה זוגות נעליים שצייר ואן גוך:

והנה הנעל שלה הקדיש יוסל ברגנר תערוכה שלמה:

אחת הפינות בחדר המגורים שלי נראית כך:

ליד הציפור שאבנר כץ הכין לי כשהייתי בן 80, ציפור בדמותי, וליד הפינגווין שקיבלתי מאורן מנחמי כשציירתי לו ספר על פינגווינים, וליד הגורילה שקיבלתי מזמן מאיש עשיר מאוד ששמו שאול אייזנברג, וממש מעל קישוט לחג המולד בתי מאיה הביאה לי מלונדון כדי לקשט את החדר לנר ראשון של חנוכה, תלוי הציור הזה, שתי נעליים, שצייר יוסל ברגנר:

הוא נתן לי את הציור כתודה על זה שכתבתי טקסט לקטלוג לתערוכה נעל אבודה.

מכל הציורים שבתערוכה, הוא בחר לתת לי דווקא ציור של שתי נעליים ולא של נעל אחת כפי שהיא הופיעה ברוב הציורים.

יוסל הלך לעולמו כבר לפני כמה שנים, אבל אני מתגעגע יום יום לשיחות, ובעיקר לוויכוחים שלנו.

הוויכוח הקבוע היה בעניין הציור והאיור. כשהייתי מנסה להסביר לו שאני מאייר והוא צייר הוא צעק מיד ההפך. אבל על זה כבר כתבתי הרבה ואכתוב שוב בהרחבה.

בכל פעם שאחד מחברי שעוסק בציור מבקש שאכתוב לו דברים לקטלוג או לפתיחה, אני מסביר לו שזה רק יזיק לו שמאייר כותב ומפרש ציור.

יוסל גם בלי זה זכה פעמים רבות לתואר "מאייר", שבהקשר הזה נחשב לכינוי גנאי וכמעט למשהו מבזה.

פעמיים, בשתי תערוכות נושא, הסכמתי לבקשת יוסל לכתוב טקסט לקטלוג צנוע. זהו שער הקטלוג של תערוכת הנעל האבודה:

והנה הטקסט שכתבתי לקטלוג הזה. שילבתי בו ציורים מהתערוכה:

ייתכן שזה בגלל ואן גוך, אבל הלבוש האנושי היחיד שזכה באמנות להיכנס לקטגוריה של "טבע דומם" הם הנעליים.

אבל אצל יוסל, כמו שהבנתם מהטקסט שלי, הטבע הוא לא דומם. הטבע של יוסל הוא אף פעם לא דומם; לא הפרחים, לא הצעצועים, לא הרהיטים ובטח לא הפומפיות.

אחת הדרכים של יוסל לתת חיים לטבע ה"דומם" היא לשים אותו בנוף. ייתכן שהציור שתלוי אצלי נבחר על ידי יוסל כמתנה לאחר שראה שאהבתי מאוד את קו הנוף שברקע.

יוסל אהב מאוד את הרגע שבו מצטיירים קווי הרקע האלה על ידי משיכות מכחול כמעט מקריות.

המריחות הלבנות יוצרות, מבלי שהתכוון לכך, משהו שנראה כמו גשר. לפעמים "עצים", לפעמים "מגדלים" או אפילו מגדלי כנסייה וכמה נגיעות בהירות יוצרות אורות.

יוסל לא עושה מאמצים שהנופים האלה ייראו כמו נופים ישראליים.

גם הנעליים הן לא בדיוק מכאן, ממש כמו שיוסל היה גם מכאן וגם לא מכאן.

את התערוכה אצר חברו הקרוב והגלריסט שלו, משה אביר.

הצילום הזה של שנינו, הוא מתערוכה משותפת שלנו בנושא ראשי ציפורים משנת 1984: