יש ספרי ילדים שבגלל גילי פספסתי אותם. אחד מהם הוא הספר הזה:
כשהוא יצא בתרגום עברי אני כבר הייתי בן 16, תלמיד בבצלאל, ורק לאחרונה התוודעתי אליו, כשידידי אבישי ליוביץ השאיל לי אותו.
אבישי, או שי בפי ידידיו, גדל כמוני בכרכור. אך להבדיל ממני הוא כן קרא את הדבורה קלאודיה בילדותו, ומכך אפשר ללמוד שהוא צעיר ממני בכמה שנים.
אז למרות שלא הכרתי את הספר בילדותי, החלטתי להעלות רשומה שהספר הזה במרכזה.
דווקא שם הסופר, לימינג, היה מוכר לי, בגלל שהיה מחלוצי הטיס באנגליה.
היו כמה סופרים שהיו טייסים או שמא טייסים שהיו סופרים. כמובן שהשמות הראשונים שעולים הם סנט-אכזופרי ורואלד דאל.
מבין הסופרים האנגלים שילדותם עברה עליהם בהשראת האחים רייט, אזכיר שניים. האחד הוא סופר ידוע שגם תורגם הרבה לעברית – נוויל שוט.
בהזדמנות אכתוב רשומה על חליל הקסמים (בתרגום החדש – המחלל בחליל הקסם), אחד מספריו שהרשים אותי בילדותי.
והשנייה היא סופרת פחות ידועה, קצת יותר צעירה משוט ולימינג. שמה ברייל מרקהאם.
פרט להיותה סופרת, היא הייתה הראשונה שביצעה טיסת סולו מבריטניה לצפון אמריקה.
לפני שאגיע ללימינג אני נזכר באהבה בעוד טייס, הפעם טייס ישראלי, שכתב כמה ספרים וביניהם הספר הזה שאיירתי:
זהו יוסי עופר, סופר וחבר. כאן הוא ברישום שלי:
הביוגרפיה של לימינג (1965-1895) מעניינת במיוחד. הוא נחשב לאחד מחלוצי התעופה בבריטניה והיה מהראשונים שבנה במו ידיו דאונים וטס בהם. הוא גם הראשון שהקים מועדון תעופה באנגליה, מועדון שפועל עד היום.
ב-1928 ייסד חברת תעופה, “נורתרן אייר טרנספורט”, שהוציאה טיסות ממנצ’סטר לכמה מקומות באנגליה. אחד המטוסים היה דו-מושבי ועלות הטיסה בו הייתה שילינג אחד לכל מייל.
אבל הפרט בחייו שעניין רבים שכתבו עליו היה נפילתו בשבי באיטליה. זה קרה כשנחת נחיתת אונס בסיציליה כטייס במלחמת העולם השנייה ונאסר במחנה שבויים באברזו. לימינג קרא בספר את סיפורם של שני חיילים בריטים שהצליחו לברוח מהשבי התורכי במלחמת העולם הראשונה על ידי כך שהעמידו פני משוגעים. הוא אימץ את השיטה ובדרך זו הוא הצליח להיחלץ מהשבי.
כמו שרלוק הולמס, אחד הגיבורים האהובים עליו, עסק לימינג בגידול דבורים. בשנת 1936 הוא כתב את הספר הדבורה קלאודיוס (בעברית הפכו את זה ל”קלאודיה”).
הספר היה הצלחה ענקית.
הרעיון הזה שילדים הופכים להיות חרקים או בעלי חיים אחרים, במטרה לאפשר לסופר לספר לנו על הווי החיים של בעלי החיים האלה, פרנס סופרים רבים. בילדותי קראתי ואהבתי את הספר הזה של אנטול סטרן, שבעיניי היה סופר מצוין. כתבתי עליו בעבר ובקרוב אכתוב שוב:
בסיפור שנקרא סיפור מופלא, איך היה ניסן לנמלה הוא מספר על ילד שמנסה להשחית תל נמלים ואז הוא נהפך לנמלה כדי לראות שגם שם יש חיים.
הנה איור מהספר, איור של לאה גרונדיג:
אבל אצל לימינג ואצל סופרים אחרים ההפיכה של הגיבור לחרק באה דווקא כתודה על כך שהילד עזר לחרק נזקק.
הספר, שתורגם לעברית ב-1956 על ידי יגאל קמחי, ראוי שנקרא בו, למרות שהתרגום כמובן קצת של פעם.
אגב, יגאל קמחי היה בנו היחיד של הסופר דב קמחי. הוא עבד בבית הנשיא בתקופת כהונתו של חיים וייצמן, ואפילו כתב עליו ספר.
כך נפתח הספר הדבורה קלאודיה:
לאחר שהילד, שנקרא מיסטר טוני, עזר לדבורה אוסבגה כשזאת נתקעה בחדר ונחבלה מזכוכית החלון, הדבורה חזרה לקן:
בעקבות האירוע החליטה קלאודיה, מלכת הדבורים, להזמין את מיסטר טוני לביקור בקן הדבורים. וכך מביאים לו שיקוי:
השיקוי הזה מקטין אותו (לואיס קרול היה זה שהמציא וסיפק לסופרים אחרים את האפשרות להקטין ולהגדיל את הגיבורים. היום זה כבר ממש חלק מ”ספרות הילדים”).
מה שעניין אותי כשקראתי לראשונה את הספר בגיל 81, היה הכישרון של לימינג לשלב בחייהם של הדבורים את העולם האנושי בלי להתנצל.
את הסופרים, בעיקר הבריטים, שהרבו לכתוב על בעלי החיים, אפשר לחלק לכאלה שהקפידו להשאיר את הפרטים הזואולוגים, ולאחרים ששילבו בחיי בעלי החיים את העולם האנושי.
לימינג – שהכיר היטב את חיי הדבורים, ואילו בחר להישאר לגמרי בתחום המציאות הזואולוגית היה עושה את זה במקצועיות – בחר דווקא בהאנשה. הוא מספר למשל על תזמורת:
ויש גם מטריות, ועוד…
והעיקר, וזה מה שהכי הפליא אותי בספר, התרשמתי שלימינג לא חושש מלתאר אלימות.
הנה מה שקורה כשהצרעות משתלטות על הדבורים:
והנה עוד קטע:
ולאיורים, וכאן זיהיתי תופעה מעניינת, שאנסה להסביר אותה.
לצערי במהדורה העברית לא צוין אפילו שם המאייר (היום לשמחתי התפיסה הזאת השתנתה). שם המאייר, שהיה המאייר המקורי של הספר, הוא ריצ’רד ברטראם אוגל. הוא נחשב למאייר מבוקש ולצייר נופים די ידוע בזמנו.
בציורים ובאיורים שלו אין איזו גישה מעניינת או מקורית בתיאור הדמויות. הילד טוני למשל נראה כמו כל ילד אחר באיורים של אז.
פה אם אתם מתעקשים הוא אפילו מזכיר את אמיל או אנטון של ולטר טרייר:
אבל דווקא בספר הזה, כשאוגל היה חייב לעצב את הדבורים באופן קצת אנושי, הוא הגיע לשיא של כל האיורים שלו (לדעתי כמובן), ופתאום יש לו חופש והוא לא שבוי בבנאליות של “איך נראה ילד”.
והוא יכול לעצב מין “משמר מלכה” כזה:
וצלם כזה:
או את הפרופסור:
תראו איזה יופי האיור הזה של מיכאלה (הדבורה הרעה) עם הצרעה:
הרעיון, שכבר איזופוס וחבריו עלו עליו, להשתמש בבעלי חיים כגיבורי הסיפור במקום בני אדם, נותן כמובן גם לסופר חופש מסוים. אבל כאן אני מנסה להראות מה קורה למאייר, שכעת במקום בני אדם, שהוא כבר אייר מאות פעמים על פי מודלים מוכרים, יש לו בעל חיים. ויותר מזה, בעל חיים עם אפיונים אנושיים. כאן הוא פחות מוגבל, והחופש שזה מעניק לו הוא שמחה גדולה לכל מאייר.
וכדי שתקבלו מושג מה צייר אוגל בספרים אחרים, אז הנה:
*ותודה רבה לאבישי ליוביץ.
דני היקר, שוב הצלחת להפתיע אותי וללמד.
האחים רייט הצליחו לאתגר גם את דמיונו של ניב-יה כנער. לימים, הפך לבוגר בהצטיינות של הפקולטה לאוירונוטיקה בטכניון, וסטודנט לתואר שני בהנדסה ביו רפואית, ועשה כל שביכולתו כדי להתחיל הכשרה לקורס טיס, מתוך כוונה להמשיך עד למסלול המכשיר אסטרונאוטים.
לא טייס, אבל ניב-יה (הדס) דורבן, שנרצח בשנת 2003 8.3 בהיותו עתודאי וסרן בצה”ל, כתב את הספר על הג’ירף “ג’נסיס רוצה הביתה” עוד בהיותו תלמיד תיכון. איירה רחל סטולרו.
ניב -יה היה חכם ומוכשר מאוד. בנוסף ליכולותיו בתחום המתמטי והפיזיקלי הוא כתב מונודרמה שהציג בתיאטרון הטכניון, סיפורים קצרים שחילק בין חבריו, שירים ויומני מסע מרתקים, בהם יומן אפריקה המתעד את המסע והטיפוס לפסגת הקילימנג’רו. בברכה .
יופי של פוסט, שהזכיר לי את צ’ונדולינו.
האיורים פשוט פנטסטים! בלינק שצירפת יש ציורים שלו שמוצעים [ יותר נכון הוצעו בעבר] למכירה. הם פחות יפים לדעתי מהאיורים של החרקים ב”דבורה קלאודיה”. אם הייתי עושה קעקועים הייתי עושה לי אחד :].את הפרופסור, כמובן.
אם אקריא לילדים של היום את הספר, הם יבינו מילה כן מילה לא. גוון, השתרע, פארות, אלה רק שלוש מתוך עשרות המילים שהם לא יבינו.