הומור שנוצר מעירוב סגנונות

פעם, כשהייתי ילד בכרכור, הופיע אצלנו אחד מגיבורי התרבות של אז, שמואל רוזן.

שם בהופעה בקולנוע "אוריון" הוא קרא לנו את הטקסט הזה: "ותהי רוח רעה אל שאול והוא יושב בביתו ודוד מנגן לפניו. ויך שאול את החנית בדוד… ויפספס…"

זאת הייתה הפעם הראשונה שנוכחתי שהפתעה הומוריסטית יכולה להתקיים על ידי עירוב סגנונות.

עברו ימים וראיתי מערכון של החבורה האנגלית Not The Nine O’clock News. ראו בו תחנת רכבת ונוסעים שמחכים לרכבת ואז שומעים קול בכריזה שאומר בערך כך: "נוסעים יקרים. הרכבת של שמונה ושלוש דקות לא תגיע לתחנה בגלל מחלתו של נהג הקטר. אני אומר מחלתו אבל בעצם מדובר בשתייה כבדה. האיש גמר אתמול שני בקבוקי ויסקי ואני מניח שגם אתם הייתם נוהגים כמוהו אם הייתם מוצאים את בת הזוג שלכם במיטה עם האיש שבא להתקין מזגן". וכו'… וכו'…

זאת הייתה דוגמה נהדרת לשילוב בין שפת הכריזה הרשמית לשפה שאנחנו מכירים מהרכילות השכונתית.

מי שהביא את עירוב הסגנונות לאיור ולקריקטורה באופן כמעט מדעי, היה האיש הזה:

זהו סול סטיינברג, גדול יוצרי ההומור החזותי של זמננו. וכאן אני עונה קצת לבקשותיו הנשנות והחוזרות של חברי יורם אפק שמבקש מדי פעם שאזכיר את סטיינברג.

הנה כמה עבודות של סטיינברג שעיקרן עירוב סגנונות או עירוב טכניקות:

מיותר להודות שההשפעה של סטיינברג עליי הייתה טוטאלית.

הכרתי את עבודותיו כשהייתי בן 16 בבצלאל, ובמובן מסוים ראיתי בו כמו בפול קליי איש מעבדה או מדען חוקר, שמהרגע שהיית מודע להמצאות או לגילויים של סטיינברג לא היה אפשר שלא להתייחס אליהם.

כמו שלא היה אפשר לעסוק ברפואה ולא להתייחס לפניצילין כשהתגלה, או לאנטיביוטיקה.

בגיל 22 כשהשתחררתי מהצבא פתחתי גם אני מעין "מעבדה" לבדיקת דברים חזותיים. בדומה לסטיינברג, שאהב להדביק מדי פעם חתיכות נייר ולשלב אותן ברישום, גם אני עשיתי משהו כזה:

או פה, כשהדבקתי נייר דבק חום (הדבקתי אותו בלי לתכנן איזה איור אני רוצה לאייר):

לפעמים ניצלתי את הצבע, ובכל צבע השתמשתי באופן (ואם תרצו – בסגנון) קצת אחר:

חיבור בין עיפרון רגיל לעיפרון צבעוני:

לפעמים החיבור היה בין כתם לרישום:

או בין שני סוגי רישום:

עשיתי גם ניסיונות של איור בשתי הידיים.

כאן הצד השמאלי ביד שמאל (היד החזקה שלי) והחלק האדום צויר בו זמנית ביד ימין:

פה ושם השתמשתי גם בדברים חזותיים שגזרתי מעיתון, כמו אלה:

ועוד שעשועים: