למה אני אוהב את מקלוסקי

הרשומה הזאת עולה לכאן בעקבות כמה דברים שכתבתי ברשומה על חמשת האחים הסינים.

דיברתי שם על המאייר קורט ויזה, שנולד בגרמניה ופעל בארצות הברית. ציינתי שם שחוקרי האיור רואים בו את אחד המאיירים שהעבירו את האיור האירופאי לארצות הברית.

ובאותה רשומה הזכרתי גם את הספר הזה, שאייר רוברט מקלוסקי:

הנה הוא:

בעיניי הוא אחד המאיירים הכי "אמריקאים".

אז אחרי שתי קביעות כאלה לא תופתעו אם הרשומה הזאת, שבמרכזה עומד רוברט מקלוסקי, תהיה מבוססת על הכללות. הכללות הן כמובן בעייתיות, ולפעמים אפילו מסוכנות ומשיקות לגזענות, אבל קשה לכתוב רשומה יומרנית כזאת בלי הכללות. בתוכנית של אודיה קורן ונתן דטנר בגלי צה"ל, שבה דיברתי על לונדון, ניסינו נתן ואני להסביר את סוד התיאטרון האנגלי, ובעיקר את המשחק, כולל המשחק בקולנוע.

ביסוד הדברים עלתה המילה אנדרסטייטמנט.

אז כשאתם משווים את המשחק בסרט אמריקאי (ממוצע. מדובר בהכללה, זוכרים?) עם סרט אנגלי (כנ"ל), המשחק האנגלי הוא שקט יותר, רגוע יותר, וכל הג'סטות גם בדיבור וגם בשפת הגוף הן עדינות יותר. אני אפילו מוסיף פחות וירטואוזי, או אם אתם מעדיפים – פחות מוחצן.

התפיסה האנגלית על פיה המופנמות היא ערך באה לכלל ביטוי בתחומים רבים (הכללה…. זוכרים) וכמובן באמנות.

האמנות הפלסטית הווירטואוזיות נהגה להבליט את עצמה במה שנקרא "רישום אקדמי", והמוחצנות באה לכלל ביטוי בהבעות, בתנועות דרמטיות ואפילו בקומפוזיציות.

כבר הצייר האנגלי הוגארת (שבעיניי הוא חלוץ האיור אף על פי שלא היה מאייר), התחיל לזנוח את הרישום האקדמי והאנטומי. במשך המאה ה-19 רוב המאיירים של מה שמכונה "תור הזהב של האיור האנגלי" זנחו את דרך המלך של "הרישום האקדמי" ופנו לשבילים אישיים יותר.

כשהאיור הגיע לארצות הברית כמקצוע בפני עצמו במאה ה-19, הוא הושפע אמנם מהאיור האירופאי ובעיקר האנגלי, אבל רוב המאיירים היו תחת ההשפעה של "האמנות הקלאסית".

אפשר לדמות את זה לסוג של ילדות והתבגרות שהאיור האמריקאי היה חייב לעבור. את ההשפעה הזאת אפשר לזהות אצל רוקוול קנט:

ואצל הווארד פייל:

פייל, גדול מאיירי האגדות הקלאסיות מבין המאיירים האמריקאים, החצין מאוד את הדרמה, בעיקר בקומפוזיציות ובהבעות:

נכון, היו גם מאיירים, רובם מהגרים, שהאיור שלהם התחיל לזלוג לכיוון הסגנוּן וגם לכיוון העיצוב הגרפי, כמו בוריס ארציבשף.

ומאוחר יותר פיטר ניואל, מאייר מצוין לדעתי, שלא זכה לביקורות טובות אצל האמריקאים:

וכמובן גם האיור של דוקטור סוס, שמתרחק מהרישום הקלאסי (אולי בגלל שהוא הוכשר באוקספורד שבאנגליה).

וכאן חייבים להזכיר שהאיור מתחיל להיות משמעותי בארצות הברית כשהצילום הופך לגורם חשוב באמנות.

גדול המאיירים האמריקאים, נורמן רוקוול, הוא אולי הדוגמה המובהקת לכל ההקדמה המסורבלת שלי.

רוקוול עבד הרבה לפי צילומים:

ואם אני מזכיר את רוקוול, הנה עוד מרכיב חשוב, וכוונתי למה שאני מכנה "תיעוד ההווי".

למאיירים האמריקאים, כנציגים של "תרבות חדשה", היה חשוב מאוד להביא לקהל שלהם את "התרבות האמריקאית", או מה שמכונה "החלום האמריקאי".

כמובן שרוקוול היה הדוגמה המובהקת של הנטייה הזאת:

אבל היו עוד רבים, כולל מאיירים שהנציחו את "המערב הפרוע", כמו צ'רלס מריון ראסל:

וכאן סוף סוף אני מגיע לרוברט מקלוסקי.

הוא נולד בהמילטון, אוהיו, ב-1914. בגיל צעיר הוא התרכז במוזיקה, והיה בונה מודלים של מטוסים ומפסל בסבון, תחביב שהיה אז נפוץ מאוד. הוא המשיך לפסל כמעט בכל חומר, ובמיוחד התפרסם כשפיסל במחנה של ימק"א טוטם מגזע עץ גדול.

את שאר הפרטים תוכלו למצוא ברשת.

מקלוסקי הגיע לאיור ולכתיבה כשהבין שכאמן חופשי אין לו סיכוי. כאמן הוא לא הצליח למכור אף יצירת אמנות שלו, ומי שיזכור שמקלוסקי הוא בן גילו של ג'קסון פולוק, ייטיב להבין את ההחלטה שלו.

כשפגש את העורכת המיתולוגית מיי מאסי מהוצאת ויקינג, החיים שלו השתנו והעיסוק העיקרי שלו הפך להיות איור (וגם כתיבה) של ספרי ילדים.

הספר הידוע שלו, שבעבר הזכרתי אותו ברשומה הזאת, הוא זה:

והנה הפסל המפורסם בבוסטון:

מקלוסקי מספר שכדי להיות מציאותי הוא קנה שישה מולארדים והביא אותם לסטודיו שלו ובילה כמה ושבועות ברישום, כולל כאשר שם אותם באמבטיה.

הספר הזה הוא אחד מספרי הילדים האהובים בארצות הברית.

הנה עוד ספרים שלו:

הרוח הכללית של רוברט מקלוסקי מגיעה כמובן מכיוונו של נורמן רוקוול, אלא שהוא הפנה את התפיסה הרוקווליאנית לספרי ילדים.

בעבר כתבתי הרבה על מקומם של הידיים (כוונתי לציורי ידיים) באמנות הקלאסית. לצייר ידיים כמו שעושה זאת מקלוסקי זאת אמירה:

שימו לב חברים, אני יודע לרשום!

כל הידיים שתראו כאן לקוחות מהספר האיש שאיבד את הראש:

הילדים בסיפורים שלו הם חיבור של תום סויר והילדים של נורמן רוקוול. הנה הילד מהספר האיש שאיבד את הראש, הילד שבסופו של דבר מחזיר לאיש את הראש שאבד לו:

והנה עוד איורים של מקלוסקי:

כעת משהו אישי, ניסיון להסביר למה אני אוהב את מקלוסקי, וזאת למרות שסוג האיור האמריקאי שקרוב לליבי הוא דווקא בא מכיוונם של סול סטיינברג, דוקטור סוס ואד קורן ולא מנורמן רוקוול והחלום האמריקאי:

הילדות שלי הייתה דומה לזאת של מקלוסקי. הצד היצירתי שלי התחיל בגילוף. נכון, לא בסבון, אלא בחתיכות עץ וגרעינים של אבוקדו, כמו זה:

גם אני לימדתי את עצמי לנגן במפוחית פה. גם אני כמוהו ניסיתי לעסוק באמנות, אבל הבנתי לאחר כמה שנים שהכיוון שלי הוא איור. וכשהתחלתי לאייר גם אני כמוהו התלבטתי בבעיות של רישום ווירטואוזיות.

כמעט נגד רצוני הבאתי את עולם הילדות ואת הסביבה שאני מכיר לאיור שלי. ספר הילדים העלילתי היחיד שכתבתי, גיבורו היה אמנם תנין אנושי, שגררתי אותו מעולם הדמיון של הרוח בערבי הנחל, אבל לאן גררתי אותו? – לכרכור.

הנה ספר עם עבודותיו של מקלוסקי: