וודהאוס ומילן – מערכת יחסים מורכבת

*הרשומה מוקדשת לדני ניב (מוקי)*

הערה

כמות האיורים שנעשו לספריו של פ.ג. וודהאוס היא עצומה. בתוך ספרים עצמם אין בדרך כלל איורים, כלומר הכמות העצומה היא רק  של איורים שנעשו לעטיפות של כמאה מהספרים שלו. את הרשומה הזאת בחרתי לעטר בחלק מהאיורים האלה. האיורים מפוזרים ברשומה באופן אקראי, בלי קשר לתוכן. הבאתי רק את האיורים, ללא שמות הספרים וללא שמות המאיירים.

*

כמה שבועות לפני מותו של פ.ג. וודהאוס, החליט בית המלוכה הבריטי להעניק לו תואר "סר", ובלונדון עדיין נשמעו קולות מחאה בנוסח "ממתי מעניק בית המלוכה תארי אבירות לבוגדים?"

למרות המחאות הוענק התואר לוודהאוס, אם כי הסופר עצמו שחי אז בארה"ב לא נכח בטקס. מישהו סיפר שהמלכה האם, מעריצה גדולה של כתיבתו, הציעה שהיא עצמה תיסע לאמריקה ותעניק לו אישית את הכבוד.

באנגליה יש עד היום חוג מצומצם של מתנגדים, שלא מוכן לקרוא את ספריו של וודהאוס בגלל מה שהם מכנים "בגידה".

פ.ג. וודהאוס ישב בצרפת כשהגרמנים כבשו אותה ב-1940. ככל אזרח בריטי שגילו היה פחות מ-60, נכלאו הסופר ואשתו במחנה שבויים בגרמניה.

פקיד גרמני, שהעריץ את ספריו, פעל למען שחרורו כמה חודשים לפני שוודהאוס הגיע לגיל 60, אבל הגרמנים אסרו עליו לעזוב את גרמניה והוא נאלץ להתגורר בבית מלון (אשתו נאלצה למכור את תכשיטיה כדי לממן את השהות במלון).

באותה תקופה ארצות הברית עדיין לא הייתה מעורבת במלחמה, והגרמנים הציעו לוודהאוס לשדר כמה שידורי רדיו לקוראיו בארה"ב. וודהאוס התפתה ושידר חמישה שידורים. לא נמצא בהם אף שמץ של תעמולה נאצית, אבל עצם קיומם הרגיז את הבריטים, ובצדק.

ראיון שהעניק וודהאוס לסי.בי.אס ביוני 1941 הרגיז עוד יותר. בין השאר הוא אמר את הדברים הבאים: "אין לי בעיה להיות שבוי מלחמה כל זמן שיש לי מכונת כתיבה, הרבה נייר וחדר לכתוב בו". וגם: "מעניין אם אנגליה ותושביה כפי שאני כותב עליהם בספרים שלי ישארו כך גם לאחר המלחמה, בין אם אנגליה תנצח ובין אם לא".

חלק מאנשי הרוח והסופרים, ביניהם ג'ורג' אורוול והמעריץ הגדול של וודהאוס אוולין וו, נחלצו מייד להגנתו.

לעומתם א.א.מילן עמד בראש המתקיפים והמחרימים את ספריו.

מילן וודהאוס היו בני אותו גיל, שניהם נחשבו לכותבי קומדיות. על פי עדים מהתקופה הם היו זה היפוכו של זה – וודהאוס נחשב לאדם נחמד ומסביר פנים ופשוט בהליכותיו, ומילן היה אדם מורכב יותר עם בעיות נפשיות, בעיות גם בבריאות וכמובן גם במשפחה.

מישהו סיפר ששמע את וודהאוס מספר:

"אני מנסה לייסד מועדון בשם "לחבב את מילן" ונרשם שם רק אדם אחד, שעזב אחרי שבוע. ההסבר שלו היה: "מאז שהצטרפתי למועדון פגשתי את מר מילן" ".

השניים שיחקו קריקט במועדון שייסד ארתור קונאן דויל ורבים מהסופרים שיחקו בו.

הם אפילו שיתפו פעולה כשעבדו על איזה מחזה של וודהאוס, עלמה במצוקה, שנעשה על פי ספר של וודהאוס.

כבר אז זיהה וודהאוס שמילן מקנא בו.

מילן אמנם רכש שם בכל העולם בזכות ארבע ספרי פו והשירים לילדים, שהכניסו לו כסף רב, אבל היה מתוסכל שכמעט ולא התייחסו אל המחזות והספרים שכתב. בכל מקרה הידידות בין השניים נמשכה עד השידורים המפורסמים מגרמניה הנאצית.

מילן, שהיה פציפיסט כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, הפך להיות ממש לאומני כשאנגליה הצטרפה למלחמת העולם השנייה. במסגרת ההתקפות של מילן על וודהאוס הוא סיפר לציבור דברי רכילות, כמו למשל: "וודהאוס התוודה בפניי שהיה רוצה להוליד בן, אבל הבן הזה יצטרך להיוולד בגיל 15, עד אז אין לי עניין בו".

זה היה קצת מוזר ללעוג לוודהאוס בדיוק כאשר התחילו להגיע הידיעות על היחסים של מילן עם בנו, כריסטופר רובין…

עד היום יש כמה חוקרים שטוענים שזאת הייתה הזדמנות למילן לתקוף את וודהאוס ולהוציא את התסכול והקנאה על כך שוודהאוס, בניגוד אליו, המשיך להצליח לאורך כל הדרך.

אחרי שהמלחמה נגמרה, החקירה של הממשלה טיהרה את וודהאוס, אבל הסטיגמה נשארה. וודהאוס מצא דרך לנקום במילן.

בספר עונת השידוכים, שראה אור בשנת 1949, ברטי ווסטר מוצא את עצמו בסיטואציה קשה בה הוא אמור לדקלם את שיריו של מילן באירוע כפרי. וכמו שכותב וודהאוס:

"בחור שעולה לבמה ומתחיל לדקלם שירים על כריסטופר רובין, לא עושה זאת מרצונו, הוא חסר ישע ועבד לנסיבות שאינן בשליטתו…"

בסיפור קצר שכתב בערך באותו זמן בשם ההידרדרות של רודני הוא מספר על סופר שבדומה למילן התחיל את הקריירה שלו כסופר ספרי בלשים, והתחיל לכתוב שירים סנטימנטליים מבחילים על בנו הצעיר. וכך זה נשמע בפיו של אחד הגיבורים:

אתה יודע איפה רודני נמצא כרגע? הוא בחדר הילדים. רוכן מעל העריסה של בנו טימותי, אוסף חומר לשיר הבא שלו, על העכברון הקטן בזמן שהוא ישן. השטויות האלה, איך שהוא מחבק את הדובי שלו וחולם על מלאכים. כן, זה מה שהוא עושה, כותב שירה על טימותי.

ועוד קורא לו בשם המלא – טימותי בובין.

והתוצאה היא שהוא מכין חיים שלמים של מבוכה ואומללות לילד הקטן והמסכן. בשנים הבאות, כשהילד יהיה שחקן בתיאטרון החובבים הלאומי, העיתונים ידפיסו תמונות שלו עם כתוביות שיסבירו שהוא זה ה"טימותי בובין" מהשירים.

זה תיאר כמעט אחד לאחד את היחסים של מילן עם כריסטופר רובין והיה נקמה קטנה על הנזק שנגרם לוודהאוס באנגליה בעקבות ההתקפות של מילן.

חמש שנים מאוחר יותר וודהאוס כבר היה משוחרר מהכעס שלו על מילן, וכאשר שמע על מחלתו של מילן, כתב: "מילן המסכן… הזדעזעתי כששמעתי שהוא חולה ושיש מעט סיכויים שיחלים. זה עצוב לחשוב שאדם שכתב דברים כל כך עליזים, יסיים את חייו בצורה כזאת. הוא תמיד היה אחד הסופרים החביבים עליי".

מילן לעומתו שימר את יחסו המריר לוודהאוס עד מותו.

אחרי המלחמה וודהאוס לא חזר לאנגליה וחי עד מותו בארצות הברית.

בעבר כתבתי רשימה על וודהאוס במדור הספרות של ידיעות אחרונות. זה היה כשהספר שלו טוב ויפה ג'יבס תורגם לעברית. הנה כמה ציטוטים מהרשימה ההיא:

פלהאם גרנוויל וודהאוס נולד בשנת 1881 בעיר גילפורד שבמחוז סארי (באותה עיר שבה מת ונקבר לואיס קרול). הוא התחנך בקולג' של דאליץ' בדרומה של לונדון (סופר נוסף שדאליץ' גאה בו הוא ריימונד צ'נדלר, שגם הוא זכה לשמחתי בתרגום חדש לספרו השינה הגדולה). פ.ג.ו. היה מה שנקרא "תלמיד מצטיין", שבאנגלית פירושו: "היטיב לשחק קריקט". ביומן הקולג' נרשמו עליו הדברים הבאים: "יש לו תפיסה מעוותת במה שנוגע להומור ושנינה. הוא ממלא את הספרים והמבחנים שלו בציורים וקשקושים וכותב חרוזים מטופשים במחברות של חבריו. אף על פי כן הוא מגלה עניין של ממש בספרות ולפעמים מסוגל לומר דברים של טעם בתחום זה. הוא ניחן ביכולת מדהימה לעשות כמה דברים בו זמנית. חורז יפה בלטינית…"

בשנת 1917 הופיע ספרו האיש בעל שתי הרגליים השמאליות, שם הופיעו לראשונה הדמויות האנגליות ביותר בספרות ההומור האנגלית מאז הפיקוויקים של דיקנס: ברטי ווסטר ומשרתו ג'יבס.

ג'יבס, המשרת שמסוגל למצוא פתרון כמעט לכל דבר, יהיה אמנם הדמות העיקרית שאיתה מזוהה פ.ג.ו – ויהפוך בתקופת האינטרנט גם למנוע חיפוש – אבל אוהבי פ.ג.ו מכירים היטב גם את הדודה דהליה הצעקנית, אקבריג' הסופר העצלן, לורד אמסוורת ורבים אחרים.

לדבריו וגם לדברי מעריציו היה פ.ג.ו גאה בכך שכתב ספרים שאין בהם מסרים (לי ידוע רק מקרה אחד שבו הוא שם ללעג את א.א.מילן, לאחר שזה ניתק את היחסים איתו, ראו לעיל). אולי זאת אחת הסיבות שבקרב חוקרי הספרות וכותבי הלקסיקונים הספרותיים הוא אינו נחשב לסופר חשוב, למרות שיש רבים שטוענים שהוא גדול הפרוזאיקנים שכתבו בהומור בשפה האנגלית.

המחזאי האירי שון אוקייסי שנא את כתיבתו ואמר עליו שהוא "מופע הפרעושים של השפה האנגלית". פ.ג.ו החליט לקבל את זה כמחמאה וקרא לאחד משני הספרים האוטוביוגרפיים שכתב מופע הפרעושים.

אבל אם מזכירים את השמות שהיוו השראה לוודהאוס וקצת מהמשמיצים, כדאי להזכיר גם את הדור שאחריו, ובעיקר את הסופר הנפלא אוולין וו (שהיה צעיר מפ.ג.ו ב-22 שנה, אבל מת תשע שנים לפניו).

וו, שהיה מגדולי המעריצים של וודהאוס, התייחס בביטול להומור כביכול שאנשי האקדמיה מוצאים אצל אריסטופאנס ושייקספיר: "שום דבר אצלם לא מצחיק אותי כמו סיפור אחד של וודהאוס". הוא העריץ בעיקר את היכולת של וודהאוס להמציא דמויות שקיימות בעצם רק בתחום השפה והסביבה שסיפק להן. אלה הן דמויות ספרותיות אמיתיות, הוא טען, ולכן הן נצחיות.

גם כמות הספרים המדהימה שכתב (קרוב למאה), גם ההצלחה שלו כתסריטאי בהוליווד ובעיקר ככותב שירים למחזות זמר, לא מצאו חן רב בעיני משיבי הטעם בספרות האנגלית.