על קופים וכובעים והיצירה הכפולה של אֶֶספיר סלובודקינה

*הפוסט הזה מוקדש לאורי פוֹקס, שעזר לי לצבוע את הציורים. יום ההולדת שלו הוא ממש בקרוב, ב-18.5, שבו הוא יהיה בן שמונה. תודה אורי!

*

גם בגלל שאני מגיע לקוף בסדרת ציורי החיות, וגם בגלל שהתחלתי לאייר ספר שכתב אפרים סידון בשם הקוף והתוף, הנה האיור הראשון מהספר הזה שטרם יצא לאור:

התחלתי לחפש ברשת מאיירים שציירו קופים.

בחרתי להתרכז בסיפור הידוע על מוכר הכובעים והקופים, וזה בגלל שציירתי את הסיפור הזה פעמיים – פעם אחת בספר הזה, שכתב יהודה אטלס:

ופעם אחת בספר הזה שכתב שלמה אבס:

הנה הסיפור של יהודה בשלמותו:

*בספר האיורים הם בשחור-לבן. לכבוד הרשומה החלטנו לצבוע אותם. את ששת הציורים הראשונים צבע אורי פוֹקס, בן שמונה. את השאר צבעה סבתא שלו ענת, שעובדת איתי.

כשחזרתי וקראתי אותו, שמתי לב לנקודה חשובה בסיפור, בעיקר חשובה ל"מוסר השכל". בסוף הסיפור, כשהמוכר משליך את הכובע שלו, הוא עושה את זה מתוך ייאוש וחוסר אונים. ואילו בסיפור שאיירתי בגרסתו של שלמה אבס, זה נראה אחרת.

כאן הרוכל הוא חכם, וזה משתקף גם בחיוך שלו בציור.

הנה עוד שני עמודים מהספר של שלמה:

זהו פרט אחד קטן שמבדיל ביניהם, מספר בעצם שני סיפורים שונים ומעביר מוסר השכל שונה.

אצל יהודה זה משהו כמו: לפעמים המזל פועל לטובתך. ואצל שלמה זה משהו כמו: תושיה ורעיון טוב ברגע הנכון יכולים להציל אותך.

קריאה בעוד גרסאות הראתה לי שהגרסה המקובלת היא גרסתו של שלמה. כלומר הרוכל הוא איש חכם, ובעל תושיה, שלומד מהניסיון.

כאשר חיפשתי מהדורות של הסיפור באוצר הספרים העולמי, גיליתי להפתעתי שרוב האיורים שנעשו לסיפור הזה הם בינוניים לטעמי, אם לא למטה מזה.

אבל ספר אחד והמאיירת שאיירה אותו משכו את ליבי. וכאן אני מציג לכם אמנית חשובה ומעניינית שלא הכרתי עד החיפוש ההוא. שמה אֶספיר סלובודקינה.

ככל שלמדתי אודותיה גיליתי שוב כמה מעט אני יודע.

הגברת הזאת שהיא מסתבר ממוצא יהודי, נולדה ברוסיה בשנת 1908. המהפכה הרוסית שפרצה כשאספיר הייתה בת תשע לא היטיבה עם המשפחה, והם ברחו לחרבין, שם למדה אספיר אדריכלות. כשהייתה בת 20 היא היגרה לארצות הברית.

בארצות הברית למדה באקדמיה הלאומית לעיצוב, ועל פי עדותה שנאה כל יום שהגיעה לשם, אבל שם הכירה את האמן איליה בולוטובסקי. השניים היו נשואים שלוש שנים, אבל איליה לדבריה היה המורה האמיתי שלה לאמנות.

וכאן כשאני מגיע לדרכה האמנותית, אני מעביר לכם, באופן חפוז ולא יסודי, את התהליך שעברה, ומי שירצה להתעמק יש ברשת חומר רב.

קצת לפני מותה בגיל 94, הכינה אספיר רשימות שיעזרו לביוגרף שלה, ושם היא מספרת על ילדות קשה בסיביר: היא עצמה הייתה חולה, אחד מאחיה מת בגיל צעיר, אמה חלתה ואביה עבד מבוקר עד ערב.

אספיר מספרת בגעגועים שכאשר הייתה בודדה במיטה, מי ששעשע אותה היה ידיד המשפחה, רוכל חפצי דת בשם קארבאצ'אק, שהיה מותח חבלים בכל החדר ותולה עליהם שרידים מקישוטי חג המולד שמצא בעליית הגג וכן חפצים וניירות צבעוניים. היא מספרת שאלה היו חוויות הילדות שהשפיעו על עולמה החזותי. בגיל צעיר התחילה ליצור קולאז'ים מניירות צבעוניים.

אחרי המהפכה, כשהמשפחה עברה לחרבין ואמה התפרנסה מתפירת שמלות, הייתה אספיר מעטרת את השמלות בחרוזים, פייטים ושאר קישוטים. שם בחרבין היא התחילה גם לצייר. כמובן שההשפעות הראשונות היו מהאימפרסיוניזם.

הנה אחד הציורים הראשונים שלה משנת 1927, ספסל בפארק בחרבין:

אבל רק בגיל 20 כשהיגרה לארצות הברית נכנסה לעולם האמיתי של האמנות.

ההיכרות והנישואים הקצרים שלה לאיליה בולוטובסקי, המנטור שלה, הכניסה את אספיר לחיי בוהמה סוערים ולהיכרות מעמיקה עם האמנות האירופית שבאו לכלל ביטוי בעבודות שלה.

הנה איליה בציור שלה משנת 1933:

והנה פרחים בכיור (1934):

שבו ניכרות ההשפעות של ואן גוך וסזאן.

ולאט לאט היא מתקרבת לקוביזם, כמו באיור הזה שולחן בסטודיו (1934):

וגם לקוביזם שעל גבול האבסטרקט, כמו בציור הזה The Pot Bellied Stove (1936-7):

ולמופשט, שעדיין ניכרו בו רמזים של מציאות, כמו בציור הזה:

ועד לאבסטרקט המושלם, אבל שבנוי באופן מוקפד, כמו בסקיצות האלה לציור קיר, ציורים שאין בהם יסוד ספונטני כמו אצל כמה אמנים שעסקו במופשט:

הרבה קווים ישרים היו בקומפוזיציות שלה:

(היא ממש בזה להשפרצות של ג'קסון פולוק למשל).

היום היא נחשבת לחלוצת האמנים (ובעיקר האמניות) שהביאו את בשורת המופשט לאמריקה. אבל בתחילת הדרך היא זכתה להרבה לעג וכונתה "דקורטיבית" או "חסרת משמעות".

בגיל מאוחר יותר היא עסקה גם בפיסול, שם בדרך כלל השתמשה בחלקים ממכונות, כמו בפסל הזה, שבנוי כנראה בעיקר מחלקים של מאוורר:

אבל בשלב זה של חייה היא לא הצליחה להתפרנס ממכירת ציורים, ואז מישהו אמר לה שכדאי שתנסה איור וכתיבה של ספרי ילדים.

מכר הכיר לה את הסופרת ועורכת ספרי הילדים מרגרט וייז בראון:

אותה אנחנו מכירים כמי שכתבה את הספר לילה טוב ירח:

בראון, שהייתה כבר דמות מפתח בתחום ספרי הילדים, עודדה אותה, ואספיר כתבה סיפור על ילדה שאוספת חברים מוזרים – "פודיס" היא קראה להם, והכינה ל"פודיס" איורים בטכניקה של קולאז':

הספר הזה אמנם לא ראה אור אבל הספר השני שכתבה ואיירה נחשב לספר הילדים הראשון בארצות הברית שנעשה בקולאז'. זהו הכבאי קטן:

אספיר איירה כמה ספרים לווייז בראון וכתבה בעצמה ואיירה 24 ספרים, שאחד מהם הוא זה:

עד היום הספר הזה, שכמובן זכה להיחשב "קלאסי", נמכר היטב באמריקה ונחשב שם כמעט לגרסה הרשמית של האגדה העתיקה הזאת.

גם כאן השתמשה אספיר בגזירות נייר, אבל את הקופים למשל רשמה בקו:

אספיר, שאצל רבים מחוברת בתודעה עם קופים, לא הייתה מומחית גדולה באיור קופים (כמוני), ואם תשימו לב, רוב הפרצופים של הקופים מצוירים מאותה זווית. זה בעיניי מבחן, ומעיד על יכולת מוגבלת):

מוכר הכובעים זכה להצלחה גדולה, ואספיר, שהצליחה סוף סוף להתפרנס ולהמשיך בציורי האבסטרקט שלה, המשיכה והוציאה עוד שלושה ספרי המשך לספר הזה:

הנה כמה ספרים נוספים שכתבה ואיירה:

והנה כמה ספרים שאיירה למרגרט וייז בראון:

הערה לסיום.

התופעה של יוצרים שעסקו גם באמנות, דהיינו בציור וגם באיור, היא מוכרת.

בארץ אנחנו מכירים שלושה אמנים חשובים כאלה: נחום גוטמן, רות צרפתי ואבנר כץ. שלושתם גם כתבו ברמה גבוהה.

אבל אמנית כמו אספיר – שבמהלך ההתפתחות האמנותית שלה סילקה מהעבודות שלה את היסוד הסיפורי ונודעת כחלוצת המופשט באמריקה ובו בזמן גילתה את היכולת הסיפורית שלה גם בכתיבה וגם באמצעים חזותיים – אותי מרתקת במיוחד.

לפני מותה ב-2002 עיצבה אספיר מחדש את ביתה בלונג איילנד, ניו יורק, כמוזיאון קטן וחדר קריאה לילדים. שם רוכזו כ-500 מעבודותיה. המוזיאון פעל כעשר שנים, אבל ב-2011 הוא הפסיק לפעול מסיבות כלכליות, ונמכר.

עוד הערה:

אני חושב שהייתה זו אספיר שציירה בפעם הראשונה מגדל של כובעים על הראש של הרוכל:

וזה השפיע על רבים, וגם עליי: