בימים שבהם (סליחה על הניסוח הטיפשי) עדיין לא התגבשה בי הזהות שלי כיוצר, עשיתי הכול. הייתי צייר, מאייר, גרפיקאי – מה שמכונה היום מעצב גרפי או תקשורתן חזותי – והייתי גם קריקטוריסט.
המודלים שלי היו סול סטיינברג האמריקאי, אנדרה פרנסואה הצרפתי ויאן לניצה הפולני. וכמובן הקריקטוריסטים הצרפתים של שנות ה-50.
הושפעתי גם מפול קליי, פיקאסו, גיאורג גרוס וגם מנחום גוטמן – וחשבתי שזה בסדר.
לא שמתי לב איך ממש מתחת לרגליים שלי העולם הופך להיות ספציפי יותר, והדבר הראשון שאתה צריך לעשות כשאתה ניגש אל השולחן או הַכָּן הוא להחליט – מי אתה!
האמנות המושגית החלה להרים ראש, ומי שלא ראה את עצמו פילוסוף לא היה לו מה לעשות שם.
לא ראיתי את עצמי קריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי, שזה היה המקום היחיד שבו קריקטוריסט היה יכול להתקיים בארץ, אבל מילאתי תיקים שלמים בקריקטורות או מה שחשבתי שזה קריקטורות.
היו לי כמה חסרונות כקריקטוריסט פוליטי:
א) לא תמיד הייתה לי דעה מגובשת על מה שקורה.
ב) אם יש משהו שאני חלש בו מאוד זה דיוקנאות קריקטוריסטיים.
לאחר חמש שנים בהן אריק ואני החזקנו בסטודיו קרמן/קרמן, הייתה לנו פריצת דרך במושגים מקומיים. כשנגמרה מלחמת ששת הימים והחנויות הוצפו באלבומי ניצחון, הוצאנו ספר קריקטורות בשם שש אחרי המלחמה:
כשהגיע הספר לחנה זמר ואהד זמורה במערכת העיתון דבר, הוזמנו לבית שברחוב שיינקין והוצע לנו להיות הקריקטוריסטים של העיתון.
הכוכבים בארץ בתחום הזה היו כמובן דוש וזאב. אריה נבון האגדי עזב כבר מזמן את דבר לטובת ציור, ובעיקר לטובת עיצוב תפאורות לתיאטרון. להיות היורש של נבון היה קצת גדול עליי.
אריק ואני חשבנו יחד על הרעיונות, ואת מלאכת הציור הייתי אני עושה.
זה לא שלא ידעתי שהדבר הראשון שקריקטוריסט יומי חייב לעשות זה למצוא לעצמו "סגנון", אלא שכבר אז רציתי לשנות את עצמי בכל רגע, כפי שכתבתי ברשומה שלי על סגנון.
ובעיתון הייתה מופיעה יום אחד קריקטורה כזאת:
ולמחרת באותה פינה בעיתון הייתה מופיעה קריקטורה כזאת:
אם קריקטוריסט יומי מחפש דרך טובה להתאבד מבחינה מקצועית, זאת הדרך המהירה.
כל יום הייתי נכנס לנעליים של מישהו אחר.
אני כבר לא זוכר מי הציע, ובצדק, שנפסיק את הקריקטורה היומית בעיתון היומי ונעשה מדור קבוע של עמוד שלם במוסף דבר השבוע.
על דבר השבוע והעורך המצוין אהד זמורה כתבתי לא מעט, ועוד אכתוב בהזדמנות אחרת, אבל השבועון הזה היה בית חם, ובעצם חממה, לטובי הכותבים בארץ.
קראנו למדור שלנו דוור השבוע, תוך התעלמות מוחלטת מכך ששנינו לא אהבנו כל כך שעשועי לשון. והעיקר היה שיכולנו בכל עמוד כזה, פרט לנושא שהיה בו, להשתעשע גם בשינוי סגנון ואפילו בפרודיות. זה היה עדיין קשור כך או אחרת למציאות, ולכן לא הייתי יכול להשתמש שם בכל הקריקטורות שהצטברו אצלי בשנים הקודמות.
הנה כך נראה עמוד של דוור השבוע:
והנה עוד דוגמאות:
חנה זמר, שהייתה אז בתפקיד סגן העורך, רצתה "להצעיר" את דבר ופתחה בעיתון היומי מדור שנקרא 21. לשם כך היא אספה כמה כותבים צעירים ומוכשרים, שחלקם היו כבר בעלי שם, כמו יורם קניוק ואחרים, וכמו עידית זרטל ונחום ברנע, שהיו צעירים מבטיחים, שלימים גם קיימו והתקיימו. אריק ואני היינו בתפקיד המעצבים/מאיירים. וזה היה הלוגו של המדור שעיצבנו:
ואז החלטתי להוציא מהמגירות את הקריקטורות שהחלו כבר להצהיב. מדובר בדברים שציירתי בין הגילים 26-22. מאחר שלא היה להן כל קשר לטקסטים שהודפסו בשכנות, התברר עד מהרה שגם אם המדור היה "צעיר" במונחים של דבר, הרי שהקוראים הנאמנים לא הבינו אותו כל כך. אני התייחסתי לעיתון כאילו מדובר בניו יורקר.
הנה כמה מהקריקטורות שהודפסו ב-21:
כדאי להזכיר שבמדור 21 הופיע גם טור של ג'ורג' מיקש, האפרים קישון של האנגלים.
מאחר שדבר הודפס בשחור-לבן, לא יכולתי להכניס את העבודות שעשיתי בצבע. הנה כמה מהן:
בתיק הקריקטורות שלי משנות ה-60, שבאופן טבעי הייתה בהן השפעה חזקה של סול סטיינברג, יש עדיין עבודות רבות שלא הודפסו:
גם במוסף הסאטירי דבר אחר, שבו הייתי בצוות העורכים, כמעט שלא היו קריקטורות, אבל מדי פעם בכל זאת נכנס איור עצמאי שעונה להגדרה קריקטורה. למשל אלה:
בעשרות השנים האחרונות אני עושה בעיקר ספרים מאוירים וממעט ליצור קריקטורות. אבל מדי פעם אני מוצא את עצמי מצייר איזו "קריקטורה". הנה כמה מהשנים האחרונות:
אתה גאון.