אנטול סטרן – פוטוריסט נלהב וציוני מגזע חלוצים

בעבר כתבתי רשומה שבה הוזכר הסופר אנטול סטרן. כאן הוא ברישום שלי:

אני חוזר ומספר עליו, על יצירתו ועל כמה שותפים שלו ליצירה, מכמה סיבות.

הראשונה יש בה שמץ של נוסטלגיה, והיא הספר הזה:

זה היה אחד הספרים הראשונים שקראתי בכיתה א', הספר הראשון שהוריי קנו לי, והוא עדיין בספרייה שלי. הנה העדות מהספר עצמו:

אבל הסיבה העיקרית שאני מספר על סטרן היא דמותו המעניינת, שבאה לידי ביטוי באורח חייו.

והסיבה השלישית היא שדרך דמותו אני יכול להכיר לכם שלושה מאיירים ומעצבים, שהשוני ביניהם מעיד אף הוא על דמותו המורכבת של סטרן.

אז כמה פרטים עליו, ותודה לאוריאל אופק:

אנטול סטרן נולד בוורשה בשנת 1899. הוא למד בלשנות פולנית באוניברסיטת וילנה, וכשהיה בן 20 נחשב כבר לאחד מראשי האסכולה הפוטוריסטית בספרות הפולנית.

אני מודה שאני מבין קטן מאוד במה שנקרא "פוטוריזם"; אבל שמתי לב כבר מזמן שהתנועות האלה, שמבקשות להוביל אותנו מהר מאוד לעתיד, הן אלה שמתיישנות ונשכחות הכי מהר.

ברור לי שסטרן דגל בתפיסות מודרניות, ובהמשך אציג את זה מול הסיפורים על ארץ ישראל שקראתי בגיל שבע.

כשהיה בן 20 הוציא סטרן ספר שירים ראשון בשם פוטוריזה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא ברח לרוסיה, שם נעצר ונידון לשנת מאסר בגולאג. למה? אין לי מושג. אוריאל אופק לא מספר לי.

כשחזר לפולין התגייס ל"צבא פולין החופשית" והגיע, ממש כמו מנחם בגין, עם "צבא אנדרס" לארץ ישראל וגם הוא ערק ונשאר פה.

שש שנים הוא חי בארץ. לא הצלחתי לברר איפה, אבל לפי סיפורי הילדים שקראתי זה היה כנראה בקיבוץ ליד הכנרת.

בסיפורי הילדים שלו כיכבה דמות, שייתכן שעוד בפולין הוא כבר כתב עליה לילדים. הדמות הזו היא איש קטן, שנקרא בעברית "זגנדן", שנכתב לפעמים "זגנעדן", ובמקור הוא כמובן "זה-גן-עדן". סטרן תיאר אותו בתור אישון קטן עם מקטרת גדולה, ויש לו בית חרושת לחלומות על הירח.

הנה כך מצויר זגנעדן בספר על כנרת התכלת על ידי הציירת/מאיירת לאה גרונדיג:

כשהוא רוכב על חסידה, זה נראה על פי גרונדיג ככה:

אם אני לא טועה, זגנעדן הוא גם קיבוצניק. ואיך התקבל גמד בעל מפעל לקיבוץ? זה לא מוסבר לנו.

בשש השנים שבהן חי בארץ, הפך סטרן, לפחות על פי הסיפורים ל"ציוני מגזע החלוצים", ובסיפור האחרון בספר הזה, סיפור שנקרא הבניין הנפלא, נראה שכמו מדונה, גם הוא גילה את הקבלה. הנה כך הפך הגליל לבית מקדש:

כשקראתי את הספר בגיל שבע לא ידעתי ש"מגרפה" היא אכן כלי נגינה, ושמחתי לדעת שכמו שהחרמון הפך למזבח, ככה המגרפה נהפכה לאיזה כינור.

הסיפור מסתיים במילים האלו:

שנה לאחר שהבטיח לנו בית מקדש, חזר סטרן לפולין.

אם הבנתם ממה שנאמר לעיל שאני לא אוהב את הסיפורים של סטרן, אבקש להעמיד אתכם על טעותכם. הייתה לסטרן יכולת להמציא עלילות ברוח האגדות שמזכירה לי את אוסקר ויילד.

הסיפור הראשון בספר על כנרת תכלת, שיצא בהוצאת עם עובד בשנת 1947, נקרא שירת הזמיר. מאחר שסטרן לא הצליח ללמוד עברית, ואת ספריו תרגמו מתרגמים מצוינים כמו שמשון מלצר ודב סדן, הוא לא הכיר כנראה את שירת הזמיר של בוקי בן יגלי, שיצא גם הוא בהוצאת עם עובד בשנת 1944, שגם בסיפוריו הייתה איזו מיסטיקה כרוכה בעבודת אדמה.

למי שלא מכיר את שני הספרים שהזכרתי, כדאי להוסיף שעל כנרת התכלת נועד ל"ראשית קריאה", ואילו ספרו של בוקי בן יגלי יצא בספריית שחרות שיועדה לבני נוער. לבוקי בן יגלי הקדשתי בעבר רשומה מיוחדת.

זה המקום להוסיף משפטים אחדים על האיורים.

כמו נחום גוטמן, היו עוד כמה ציירים שלא היו מאיירים ולא התכוונו להיות כאלה, אבל חיפשו פרנסה באיור. הכרנו  למשל גם את  אביגדור לואיזדה, שאייר את ידידיי מרחוב ארנון.

בספר שירת הזמיר של בוקי בן יגלי, המאייר הוא הצייר חיים גליקסברג.

תמיד הרגשתי קרבה מוזרה לאיש הזה גליקסברג, למרות שמעולם לא פגשתי אותו, אבל הוא היה בן עיר של הוריי מעיירה פינסק, ואהבתי מאוד את הספר שכתב על ביאליק – ביאליק יום יום. הנה איור מתוך שירת הזמיר:

קל מאוד לזהות באיור הזה את ההשפעה של "הציירים היהודים", ובעיקר כמובן מארק שגאל ויששכר ריבק.

את על כנרת תכלת איירה הציירת לאה גרונדיג, שלצערי אין לי הרבה פרטים עליה. כילד אהבתי מאוד את האיורים התמימים שלה:

האיור הזה למשל מתאר את ניסן הילד הרע שהופך לנמלה, והוא ממש הפחיד אותי, כמעט כמו האיור שבו נראה נילס הולגרסן הקטן בציפורני הדוב:

ברשומה הקודמת שבה סיפרתי על סטרן הכנתי כמה איורים לסיפורים שלו.

אם יום אחד ירצו בהוצאת עם עובד להוציא שוב את סיפורי זגנעדן אשמח אם יבקשו ממני לאייר אותם, וכבר הקדמתי ועשיתי כמה ניסיונות לאייר את זגנעדן:

וגם איורים לסיפור סיפור מופלא איך היה ניסן לנמלה. לאיור מצורף טקסט מהספר:

בשנת 1948 שב כאמור סטרן הציוני הנלהב לפולין ושם הוא חי עוד עשרים שנה. הפולנים לצערי ממעטים לספר עליו.

עוד לפני המלחמה, כשהיה בן 31, ראה אור הספר הזה:

בזיכרונותיו, שהודפסו לאחר מלחמת העולם השנייה, כתב סטרן ש"אירופה היא יצירה אקלקטית, המשלבת מוטיבים דאדאיסטיים וסופרמטיסטים, וגם סגנון אקספרסיוניסטי-קונסטרוקטיביסטי עם יסודות הגרפיקה הפונקציונלית". ספר זה, שיצא לאור בפורמט מרובע, היה שילוב מיוחד במינו של רישום ופוטומונטז' עם אלמנטים של סרט קולנוע.

המסר הפוליטי שלו כוון אל הלאומנות הגואה והציג תמונה קטסטרופלית של תנאי העבודה של המוני העובדים באירופה, שנותרו לבדם ללא מזון וכסף, עם כיסים ריקים ותאוות מהפכה.

בתקופה הזאת באירופה, ובעיקר בפולין, אהבו לשלב שירה, אמנות פלסטית, צילום ופוטומונטז' או טיפוגרפיה יצירתית, והיה ניסיון לחבר את הקריאה והצפייה ליחידה אחת. הספר היה יצירה אחת של שני יוצרים, במקרה זה שותפו של סטרן היה האמן מיצ'יסלאב שצ'וקה (סליחה אם יש אי דיוק בכתיבת השם בעברית בפולנית זה Mieczysław Szczuka):

הנה כמה עמודים שבהם נראה בבירור הניסיון לחבר את הטקסט והיסוד החזותי:

שימו לב לאירופה שעליה האותיות S.O.S, כשהאות "O" היא על פולין, ופורטרט של פטררקה מפנה את פניו מאירופה. זה אותו סטרן ש-18 שנים מאוחר יותר הופיע עם הטקסט שלו על ארץ ישראל:

שלווה באיורים האלה של גרונדיג:

זה הספר שאליו נכנס גיבור הסיפור, הילד דניאל, שנשבע להקדיש את חייו לבניין הארץ.

שימו לב לפרט הזה מתוך האיור האחרון:

גם דוד שהורג את גולית (אני מניח שלזה התכוונה המאיירת) הוא חלק מהשמחה הגדולה.

אמנית נוספת ששיתפה פעולה עם סטרן היא מאיירת הילדים הפולניה המצוינת דאנוטה קונוויקה (Danuta Konwicka):

היא חיה בין השנים 1999-1930.

הנה ספר שהם עשו יחד:

קונוויקה התחילה את חייה כנגנית פסנתר, אבל לאחר שהתחתנה ועברה לגור בוורשה היא למדה במחלקה לעיצוב גרפי באקדמיה לאמנות בוורשה. הנה כמה עבודות שלה:

קונוויקה היא אחותו של יאן לניצה, מגדולי המעצבים הגרפיים של המאה ה-20, אחד האמנים שהשפיעו עליי, ומדי פעם אני מזכיר אותו, כמו למשל כאן. הנה שתי יצירות שלו: