ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור

*הרשומה הזאת שודרה כפינה בתכנית קפה שבת של יובל מסקין ברשת ב' ב-28.01.2012. היא גם פורסמה בבלוג שלי לפני כעשר שנים, אבל היום היא כבר לא נמצאת ברשת.

*

שש שנים לפני שכתב ה.ג'. ולס את מכונת הזמן – שבו הוא השתעשע במשחק האהוב כל כך הפגישה שלנו עם העבר – כתב ס.ל. קלמנס את הספר הנפלא, ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור. זאת העטיפה שעיצבתי לספר:

כתבתי ס.ל. קלמנס, כי בשער המהדורה הראשונה שמונחת לפניי (העתק מצולם כמובן) לא כתוב מרק טוויין, שכן אז הוא עדיין לא השתמש בשם העט הזה.

מה יכול  אדם מודרני, בעל ידע טכנולוגי לא רע לזמנו, לעשות עם הסחורה הזאת כשהוא מוצא את עצמו לפני 1300 שנה? זהו תרגיל אינטלקטואלי, שכל אחד מאיתנו משתעשע בו לפעמים.

היום, 136 שנה לאחר שהספר הזה נכתב, אנחנו יודעים יותר טוב כמה אנחנו לא יודעים על הטכנולוגיות שבהן השתמשו בעבר, וקשה לנו להבין למשל  איך בנו את הפירמידות, איך הרימו את האובליסקים, איך פרשו את גג הבד בקולוסאום שברומא ואיך האינקה בנו חומות מאבנים של עשרות טונות בלי שאפשר להכניס ביניהן סיכה. מרק טוויין מעמת את הינקי המודרני בעיקר עם טמטום ואמונות טפלות, אם כי יש באוכלוסייה התמימה הזאת הרבה חן כמובן.

כמה שנים לפני שכתב את הספר התוודע טוויין למות ארתור של תומס מלורי והתאהב בספר. עוד קודם לכן הוא אתגר את עצמו כמה פעמים מול העבר בתקציר היומן של אדם הראשון ויומנה של חווה, הנובלה שמסתיימת בכתובת שאדם כתב על המצבה של חווה: במקום שם הייתה חווה, שם היה גן עדן.

הוא כתב גם סיפור קצר ומצחיק שבעברית נקרא רומנסה בנוסח ימי הביניים, בו הוא מציב פרודיה על צורת הכתיבה המוסברת שבה נוקטים סופרים רבים. הסיפור מסתיים במשפטים האלה:

האמת היא שהכנסתי את הגיבורים שלי למבוי סתום, ואני לא רואה כל דרך לחלץ אותם. לכן אני פשוט עוזב את זה ומשאיר להם את הברירה, או להיחלץ לבד או להישאר תקועים. בהתחלה חשבתי שזה יהיה יותר קל. מסתבר שלא.

הוא כתב כמובן גם את בן המלך והעני, הידוע וגם את זיכרונותיה של ז'אן ד'ארק, שכנראה לא תורגם לעברית.

אני לא נוהג לספר את עלילות הספרים עליהם אני מדבר. אזכיר רק שהספר נפתח בימיו של מארק טוויין, בטירת ווריק שבאנגליה (לא הרחק מהעיירה סטראטפורד אפון אבון). קבוצת תיירים משוטטת בטירה והמחבר מספר שהם נעצרים ליד שריון שיש בו חור של כדור מאקדח או רובה. המדריך מנסה להסביר שזה נעשה כנראה במלחמת האזרחים ע"י חייליו של קרומוול, דהיינו בתקופה שבה כבר השתמשו בנשק חם. אבל אז ממלמל אדם אחד ואומר אני ראיתי איך שזה קרה ולמעשה אני עשיתי את זה. בערב מגיע אותו אדם לחדרו של הסופר ומספר לו שהוא יליד הרטפורד שבמדינת קונטיקט. הוא סיפר שאהב להתקוטט, ופעם התעוררה מחלוקת בינו לבין אחד שנתכנה "הרקולס", מחלוקת שיושבה בעזרת כמה מוטות ברזל. כשהתעורר הינקי המוכה, האנק מורגן שמו, הוא מצא את עצמו בימיו של המלך ארתור, ומכאן מתחילה הפרשה להתגלגל. כבר בעמודים הראשונים מוצא לעצמו מורגן נער שילווה אותו, קלרנס שמו, והוא ה"סנצ'ו-פאנשה" של הגיבור, ובעזרתו הוא מבין לאן נקלע.

בהקדמה הקצרה שכתב טוויין לספר הוא מתנצל שאין בספר יומרות להביא דיוק היסטורי. "אני לא בטוח", הוא כותב, "שהמנהיגים והחוקים שמופיעים בספר אכן היו בדיוק כאלה, ואם משהו מהם לא היה, היה לו תחליף בצורת מנהג עוד יותר גרוע".

למרות שאני לא מפליג בעלילה, יש קטע אחד בספר שאני אוהב במיוחד, ואני רוצה לספר עליו קצת. בפרק 11 מספר הינקי:

"מעולם לא הייתה ארץ טובה מזו לשקרנים נודדים. וכאלה היו בה משני המינים. בדרך כלל היו מספרים על נסיכה שבויה שיש להציל, והמלך אף פעם לא דרש אישור והיה שולח להם אביר". יום אחד הגיעה בחורה צעירה וסיפרה שגבירתה כלואה בטירה עם עוד 44 יפהפיות, כמעט כולן נסיכות. הן כלואות שם 26 שנים ומוחזקות בידי שלושה אחים ענקים, שלכל אחד מהם ארבע ידיים ועין אחת, והמשימה לשחרר אותן הוטלה על מורגן. לפני שיצא למשימה, מורגן המודרני החליט לחקור את אותה צעירה, דבר שלא נעשה מעולם בקמלוט. אני קורא קטע מהתשובות שלה בתרגומו של גדעון טורי:

היום אנחנו קוראים את הספר הזה כרומן משעשע ואפילו מצחיק. מבחינת מרק טוויין זה היה אולי הספר הכי בעייתי שכתב. הוא ניסה לשתול בתוכו רמזים סאטיריים על אירועים שהיום אנחנו לא זוכרים אותם. הוא כתב אותו עם הפסקות רבות, ואפילו כשהספר היה גמור, לאחר כל ההשמטות שביצע בגלל הערות של עורכים ומו"לים, הוא היסס הרבה לפני שהחליט לפרסם אותו, ואז הוא אמר:

נו טוב, הוא כתוב, אז שיתפרסם. אבל לו הייתי כותב אותו שוב הוא היה אחר.

מכל הדברים שאליהם רצה מרק טוויין להתייחס, היום הביקורת הבולטת ביותר בספר היא כלפי הכנסייה והדת. וכמובן אי אפשר שלא לראות את הניסיון שלו לבחון איך משפיעה הקדמה (מדובר בקדמה של סוף המאה ה-19) על תושבי המאה השישית, שהם בעצם שפני ניסיון של הקדמה הזאת.

הספר הזה עדיין ראוי לקריאה ועיון.

בארץ היו למיטב ידיעתי שלושה תרגומים: של ישעיהו לויט, של גדעון טורי ושל יעל אכמון.

אני מעדיף את הספר של אכמון, ולו רק בזכות האיורים המצוינים של דניאל בירד.

*עד כאן שיחת רדיו מהתוכנית של יובל מסקין.

אני מזכיר שהיה גם סרט, שנעשה בשנת 1949. ולמרות שאת האנק מורגן משחק בינג קרוסבי הנפלא, לדעתי הסרט הוא למטה מבינוני.

אם מישהו זקוק לאישור שהספר הזה לא נכתב כספר לילדים, אני מביא כאן איור מהמהדורה המקורית, שיש בו עירום:

מי שאייר את הספר המקורי הוא דניאל הקטר בירד (Beard) ובאופן מפתיע שמו לא מופיע בספר. בירד היה דמות ידועה בזמנו והקים תנועת נוער בשם בני דניאל בוּן, שלימים אוחדה עם תנועת 'הצופים'.

מי שמכיר את חייו של מרק טוויין אולי זוכר שהאיש השקיע במכונות סדר ודפוס מודרניות והפסיד עליהן כסף. אני מספר את זה כי העיצוב של הספר, כולל תפיסת האיור של בירד והשילוב שבין הטקסט לאיורים, הם מעניינים ובמידה רבה חדשניים. הנה דוגמה לשילוב מעניין של טקסט ואיור:

באיור הבא שילב בירד אפילו את האות הראשונה, האיניציאל:

או למשל העמוד הזה, שבו פרט לשילוב המיוחד בין טקסט לאיור באה לידי ביטוי התפיסה של בירד שחלק מהאיורים שלו הם בעצם קריקטורות רעיוניות, שקשורות לרעיונות של מרק טוויין:

או האיור הבא, שגם הוא בעצם סוג של קריקטורה. הגיבור, האנק מורגן, מספר לנו שהוא הכניס פרסומות על המעילים של האבירים, במקרה הזה של סבון. לדעתו זאת אחת הדרכים לערער את כוחה של הכנסייה:

והנה עוד איור רעיוני בפרק שנקרא "כלכלה מדינית של המאה השישית":

בירד, שכאמור לא הסתפק רק באיור הסיטואציות בסיפור, צייר גם את הפרטים הדמיוניים. למשל, זה האיור לקטע שבו מתארת סנדי, הנערה הפותה, את שלושת האחים ששבו 44 נסיכות. כך כותב מרק טוויין:

שימו לב לסווסטיקה שעל הדגל. המונח "צלב קרס" לא היה קיים עדיין.

מרק טוויין הכניס בספר הזה, יותר מאשר בכל ספר אחר שכתב, דעות ברורות ונחרצות נגד העבדות, העריצות, האצולה והמלוכה. הנה סיום הפרק שנקרא "הטרגדיה של בית האחוזה":

הנה האיור של בירד לפרק הזה:

והנה איור שעשיתי אני לספר הזה: