היה היה מן עיתון כזה:
העיתון נערך במשרד הפרסום של חברי יורם אפק.
הרבה עבדנו יחד בעבר, יורם ואני. הקשר בינינו התחיל כשהיינו ילדים, הוא בחדרה ואני בכרכור (אנחנו בכרכור התייחסנו לחדרה כמו שעפולה מתייחסת לניו יורק).
השנים הן 1995-1994 ויורם מבקש שאכניס הומור טלפוני ב”מחזיר צלצול”.
וכך נוצר המדור שקראתי לו הטלפון בראי ההיסטוריה.
בחרתי בדרך הקלה, שקריקטוריסטים רבים הלכו בה לפניי, והיום היא נחלתם של מי שנקראים “היסטוריונים חדשים”. כלומר להמציא מחדש את ההיסטוריה. כמו תמיד, התגובות היחידות והמעטות שהגיעו אליי מקוראי העיתון היו משהו כמו: “מה, באמת? ככה זה היה? לא ידענו”.
אם יתברר לכם שבשיעור “ההיסטוריה של התקשורת הקווית” באוניברסיטה של “בזק” מספרים לסטודנטים על זא-זא רוזנבלום, אל תהיו מופתעים.
אני לא בטוח שסטיב ליקר הקנדי אכן היה הראשון בעולם שגידל תפוח אדמה על אפו, מה גם שרק השבוע למדתי מהאינטרנט שהוא נולד ב-1863 ולא ב-1864.
אתם רואים – דיוק אף פעם לא היה הצד החזק שלי (עד היום כשאני צובע אני יוצא מהקווים).
חיי לא היו קלים. מי שיש לו מגע עם עובדים של חברות טלפון, יודע שלא קל להצחיק אותם.
יש לי סימפטיה לאמנות המשונה שנקראת “טופיארי”. מי שלא יודע – מדובר בגיזום עצים בצורות שונות. בכפרים האנגלים שבהם אני מרבה לשוטט, אני מוצא את עצמי תדיר ליד עץ דמוי תרנגול, והעין המיומנת שלי מזהה את הסגנון של אותו אמן שפיסל את העצים בטירת היבר בצורת כלי שחמט – וזה היה המדור השלישי:
אם תואילו לסלוח לי, חברים וקוראים יקרים, שאני מתייחס אליכם כאל עובדי חברת טלפונים ומשתף אתכם במדור ההומוריסטי של מחזיר צלצול – אז הנה עוד אחד:
אני מניח שיש ביניכם כמה שהצליחו בחיים, ואולי בודדים שגידלו ילדים נורמלים. אבל תראו לי אחד שהצליח להשתלט על הפלונטר של הכבל המסולסל.
ולסיום – מקור השם אינדיאני:
ומקומוניקציה לתחבורה:
אחד המדורים שעשיתי היה בעיתון של חברת דן.
הנה שני ציורים מהמדור שנקרא (כמה מקורי) “תחנת אוטובוס”:
תגובות פייסבוק