*הרשומה מוקדשת למאייר מיגל גאיארדו, שמת לפני כשנתיים.
בעבר הקדשתי כמה רשומות חצי מקצועיות על קווים, והיו גם כמה על כתמים. הפעם אני מבקש להראות איך הזוג הזה מסתדר זה עם זה.
אצל מאיירים רבים הקו משמש כגבול לכתם, כמו למשל בכמה ספרים של טוני רוס:
או של טומי אונגרר:
אבל יש גם מאיירים שאצלם היחס בין הקו לכתם הצבע הוא מה שאני מכנה “קונטראפונקטי”, כלומר הקו הוא לא סתם גבול של כתם הצבע, אלא יש מעין משחק בין השניים.
מתוך הניסיון שלי נוכחתי שבספרי ילדים אין כמעט איורים שבהם הקשר בין כתם הצבע והקו הוא לא חד משמעי כלומר שהקו (הקונטור) ממש מקיף את שטח הצבע.
מעניין מה הקשר בין זה לבין המשפט ששומעים תכופות מילדים: “תראו, ממש לא יצאתי מהקווים”.
אני מרבה לומר שההבנה שלי בפסיכולוגיה היא מינימלית, אז אדלג על הפירוש האפשרי ש”לצאת מהקווים” זה כמו “לחשוב מחוץ לקופסה”. ובכלל, רוב מי שמשתמשים בקלישאה הזאת, “לחשוב מחוץ לקופסה”, יושבים בדרך כלל בתוך קופסה שנמצאת בתוך עוד כמה קופסאות.
רוב האיורים שמצאתי שבהם אין חפיפה בין הקו לצבע, הם איורים שנעשו למבוגרים.
את הרעיון הזה, שמותר לקו להיות קונטראפונקטי לכתמי הצבע, למדנו אנחנו המאיירים – וכשאני כותב “אנחנו המאיירים” כוונתי בעיקר ל”אני…” – משני אמנים חשובים. האחד הוא פיקאסו.
והשני פול קליי.
על היחסים בין כתמי הצבע לקווים למדנו אצל הפוביסטים, ובעיקר אצל ראול דופי:
ומהרגע שהבנו שהקו לא חייב להיות בדיוק סביב כתם הצבע, או במילים אחרות: מרגע שלמדנו שמותר לצאת מהקווים, אפשר למצוא אצל מאיירים שונים דרכים שונות ורבות לקשר הזה בין השניים.
שימו לב לאיור הזה של הקריקטוריסט אלווד ה. סמית:
סמית מצייר את הקו השחור בדיו שלא עמיד למים, ואז כשהוא צובע בצבעי מים הקו מתמזג קצת עם הצבע ונוצרת אחידות בין השניים, שמשפיעה על אופי הציור:
לעומתו, מאייר אנגלי ידוע בשם פול קוקס (יליד 1957), שלמד ברויאל קולג’ אוף ארט, שהקריירה שלו כמאייר ספרים הייתה מגוונת, פיתח שפה חזותית מאוד סכמטית, המבוססת על זה שיש במקרים רבים רווח לבן בין הצבע לקו, כמו באיור הזה לספר שלושה בסירה אחת:
פרט לרווח הלבן האופייני לקוקס, הוא גם מקפיד לא לאייר קווים סגורים. הביטו בפרטים האלה:
אני מניח שקוקס מאייר את הדברים האלה באופן טבעי, אבל למסתכל – כמוני למשל – זה נראה מלאכותי. ואם המבט של המסתכל לא ממש חד ומפוקס, קשה לפעמים להבין במבט ראשון מה קורה באיור.
לעומתו, מאייר בשם פיליפ וייסבקר (Weisbecker) (יליד 1942, שלמד עיצוב פנים בפריז וב-1968 עבר לניו יורק), מקפיד בחלק מהאיורים שכתם הצבע יצא קצת מחוץ לקווי המתאר:
גם אצלו נוצרת תחושה של מלאכותיות (אם כי אין במילה “מלאכותיות” כוונה לביקורת שלילית דווקא).
אצל מאייר חופשי כמו קוונטין בלייק, אחד המאיירים הגדולים בני זמננו, הכתם אמנם תחום בדרך כלל בקונטורים אבל בגלל החופש שיש גם בקווים וגם בכתמים, אין ממש דיוק:
כמו שאפשר לראות בפרטים האלה:
עוד מאייר חופשי, שכמעט מתקרב למופשט, הוא מאייר ספרדי בשם חומה (Joma). אצלו המשחק בין הקו לכתם גם חופשי מאוד ונראה שבניגוד לקוונטין בלייק, חומה אוהב את הכתמים יותר מאשר את הקווים.
ומכאן לאיורים שאם תפרידו בהם בין הקווים – השחורים בדרך כלל – לכתמי הצבע, לא תוכלו לקבל מכתמי הצבע מושג על נושא האיור, כמו אצל תום סבלרוד (Thom Sevalrud), אמן, מאייר ומחנך שחי ועובד בטורונטו, קנדה. אצלו כתמי הצבע נמצאים רק בחלקים של האיור:
או אצל תום קארי (Tom Curry), מאייר אמריקאי ממדינת מיין, שמצייר בעיקר נופים. אצלו יש קשר רופף בין הכתמים והקווים:
שימו לב לחיבור היפה שעושה נחום גוטמן בין כתמי הצבע, שמתארים את הנוף הכללי, לקווים, שמשמשים לתיאור נקודות ספציפיות:
פה ושם תמצאו גם מאיירים שהצבע מופיע אצלם רק כדי להדגיש משהו בקו. כמו באיור הזה של ביל לי (Bill Lee):
גם בספר שירים רעים לילדים טובים, שכתב אפרים סידון, עשיתי איורים בקו שהצבע מדגיש חלקים מהם:
יש לי אהבה מיוחדת למאיירים שאצלם הקשר בין הצבע לקו הוא חלקי, דהיינו, שבמקומות שהצבע מסביר היטב את הדמות או הנושא, אין שום צורך בקווים.
למשל המאייר הספרדי מיגל גאיארדו (Gallardo) , יליד 1934, שהפיק ציורים סוריאליסטיים וכריכות ספרים רבות עבור מחברי מדע בדיוני ופנטזיה רבים. אגב, פעם אפילו גרתי אצלו כמה ימים. האיור שלו מסוגנן מאוד. הוא משתמש באופן מודע בקווים רק במקומות מסוימים, בעיקר בדמויות ובפרצופים:
ועל ידי כך נוצרת השפה המיוחדת שלו.
לאחרונה סיפר לי חנוך פיבן שגאיארדו הלך לעולמו ואני מקדיש את הרשומה הזאת לזכרו.
רוז’ה דיבואזן (Roger Duvoisin) (1900 – 1980) (סופר ומאייר אמריקאי יליד שוויץ הידוע בעיקר בזכות ספרי-תמונות לילדים), הוא מאייר נפלא שכתבתי עליו בעבר. אצלו יש לפעמים ויתור אלגנטי על הקווים כמו באריה הזה:
ואחרונים, שני מאיירים גדולים שלא תמיד אנחנו יכולים להבדיל אצלם בין הקו לצבע, אבל תמיד אני אוהב להזכיר מאיירים שאני אוהב במיוחד.
הראשון הוא עמנואל לוצאטי הנפלא. (Emanuele Luzzati ) (1921 – 2007), אמן רב-תחומי, איטלקי ממוצא יהודי, אנימטור, מעצב תפאורה, צייר, בובנאי ומאייר ספרי ילדים. עבודותיו מצטיינות בצבעוניות רבה ונופך של אגדה:
והשני הוא ג’ון גלאשאם האחד והיחיד:
ואסיים בכמה תרגילים בקו וכתם שהכנתי במיוחד לרשומה הזאת.
ציירתי דמות אחת פעמיים – פעם בקווים “מלאים” ופעם בקווים מקוטעים – והראיתי שילוב של הדמויות עם כתמי צבע שונים:
אני מניח שאתם מבינים שמדובר רק בטיפה בים האפשרויות.
תגובות פייסבוק