כשפרסמתי את הרשומה על ברנינגהם כתבתי את המשפט: "אבל הוא חסר ידע מעמיק ברישום כמו שיש למשל לבן זמנו צ'רלס קיפינג". בתגובה קיבלתי הערות משתי חברות – המאיירת הנפלאה אורה איתן ואפרת טל, מורה לאמנות, שתמהו מה לא בסדר ברישום של ברנינגהם.
אני מודה שכנראה לא ניסחתי את זה נכון. כוונתי הייתה שבאיורים שלו לא רואים וירטואוזיות מופגנת, כמו שיש למשל אצל צ'רלס קיפינג.
מאחר שצ'רלס קיפינג לא מוכר כל כך בארץ, החלטתי להעלות רשימה על דמותו ועל יצירתו. גם בקרב מי שעוסקים באיור ובחקר האיור אין מחלוקת על הכישרון העצום שהיה לו. מעט מאיירים הספיקו לאייר כמות כזאת של איורים כמוהו במשך 64 השנים בהן חי (1988-1924).
בין השאר הוא אייר את כל כתבי דיקנס, ועוד כמה קלאסיקות. חוקרי האיור וגם סתם קוראים שמתעניינים באיור מתווכחים ביניהם עד היום האם האיורים האלה מתאימים לילדים.
שלא כדרכי, אביא כאן קצת פרטים ביוגרפים עליו. והסיבה היא שיש הטוענים שהנטייה שלו לאלימות מקורה בסיפור חייו.
הוא נולד למשפחה ממעמד הפועלים באזור לאמבת' בלונדון (האזור שבו נולד וגדל גם צ'רלי צ'פלין).
אביו היה מחלק עיתונים וגם מתאגרף. הוא מת כשצ'רלס היה בן עשר. כשהיה בן 13 עזב את בית הספר והתחיל לעבוד כשוליה בבית דפוס, ובגיל 18 התגייס לחיל הים כמפעיל רדיו.
במלחמת העולם השנייה נפצע קיפינג בראשו, והפציעה גרמה לשינוי גם באופיו. הוא האמין שהפציעה השחיתה את המראה שלו וגם את אופיו, והוא חשש שיהפוך למרושע כמו מיסטר הייד מהסיפור המקרה המוזר של דר' ג'קיל ומיסטר הייד.
הוא אושפז וטופל בבית חולים פסיכיאטרי במשך שישה חודשים. עם הזמן, לפי דבריו, נרפא לגמרי. אבל כמה חוקרים טוענים שהטיפול גרם לאיורים שלו להיות קשים ואלימים, במיוחד אלה שבהם הוא מראה חמלה כלפי המפלצת גרנדל בביאוולף.
אחד הרופאים בבית החולים ייעץ לו ללמוד אמנות, והוא ביקש להתקבל לפוליטכניקום של ריג'נט סטריט וסורב.
הוא עבד זמן מה כקורא מוני גז, וב-1949, כשהיה בן 25, זכה במלגת לימודים והתחיל ללמוד אמנות, איור וליתוגרפיה במשך שלוש שנים.
כדי להתפרנס הוא גם עבד כדוגמן, ופעם, כשישב כדוגמן, כך הוא מספר, אחת התלמידות, גרמניה בשם רנטה מאייר, התרשמה משרירי הגב שלו והתאהבה בו. הם התחתנו ונולדו להם ארבעה ילדים.
מייד אחרי הלימודים הוא התחיל לעבוד כעצמאי והכין רצועות קומיקס לעיתון "דיילי הרלד",
אבל העורכים שלו התערבו לו יותר מדי בתכנים והוא הפסיק.
הוא הכין איורים ל"ג'ואיש כרוניקל", ל"מידלאיסט רוויו" ומאוחר יותר גם ל"פאנץ'", ואז הוא הגיע לאייר ספרים.
בשנת 1956 התחיל לשתף פעולה עם רוזמרי סאתקליף, סופרת ידועה שכתבה רומנים היסטוריים.
הקשר הזה הפך אותו לאחד המאיירים המבוקשים באנגליה והאיורים בסגנון הזה התקבלו יפה על ידי ההוצאות:
וכאן אציג לכם כמה כיוונים בעבודות שלו.
היה לו צד שאני מכנה אותו "הצד הנוסטלגי". הוא ראה איך לונדון שהכיר בילדותו משנה צורה והוציא כמה ספרים שביטאו את הגעגועים לילדות, בהם היו איורים כאלה:
הוא הוציא גם את הספר הזה:
בו כינס שירים שהיו שרים בילדותו במשפחה. הספר הזה היה בצבע.
למרות שקיפינג היה נחשב לאשף השחור-לבן, כשאייר בצבע, הצבעוניות שלו הייתה מקסימליסטית והוא השתמש באופן מוגזם בידע הטכני שלו, כמו בספר צ'ארי שארלוט והכנרית הזהובה:
הוא נשכר להכין איורים להוצאת אוקספורד, ושם הכין איורים לכמה ספרים, שאומנם נועדו לנוער, אבל הם שהוציאו לו שם של מי שהביא את האלימות לאיור האנגלי. בעיקר מדובר בספר ביאוולף (Beowulf), הפואמה העתיקה שגם הטקסט שלה לא נקי מאלימות.
הוא הכין שם איורים כאלה:
גם בספר הליידי משאלוט של טניסון, קיפינג הרשה לעצמו לאייר איורים לא קלים:
וכמובן בפרנקנשטיין:
וגם בשודד הדרכים:
היו לו מבקרים רבים, אבל קיפינג עצמו היה המבקר הכי חריף של איוריו.
שני סופרים ידועים, ליאון גארפילד ואדוארד בלישן, שכתבו סיפורים שהתבססו על המיתולוגיה היוונית, שכנעו אותו להכין איורים לספר האל שמתחת לים.
קיפינג, שהעיד על עצמו שהוא שונא את המיתולוגיה היוונית ובעיקר את האיורים העדינים האלה על הכדים שלהם, הכין 15 איורים. הנה כמה מהם:
ואמר שחלק מהם ממש איומים…
והצד האחר של קיפינג, שבו הוא היה פעיל מאד, היה איורים לקלאסיקה אנגלית מהמאה ה-19 והלאה.
בין שאר הסופרים שקיפינג אייר לספרים שלהם היו (רשימה חלקית):
דוסטויבסקי, ויקטור הוגו, אמילי ברונטה, וילקי קולינס, ג'וזף קונראד, אלדוס האקסלי, סומרסט מוהם, נוויל שוט, ר.ל. סטיבנסון וה.ג'. וולס.
וכמובן – דיקנס. קיפינג היה המאייר היחיד שאייר את כל כתביו של דיקנס. ב-1978 הוא התחיל לאייר את מועדון הפיקוויקים. הוא אייר שני ספרים בשנה וב-1988, השנה שבה מת, הוא סיים לאייר את הספר מרטין צ'יזלוויט.
הנה כמה איורים מספרי דיקנס:
ולסיום, עוד כמה עבודות שלו, בלי לציין לאיזה ספר:
