הסיפור האמיתי מאחורי אגדות הילדים

כמו שאתם אולי יודעים, פרודיה הייתה כבר ביוון העתיקה, והמילה מורכבת מ- PARA (פירושה "לצד") ומהמילה DIDE (שפירושה "שיר").

אבל מי שהכניס את המילה לשימוש בשפה האנגלית היה לא פחות ולא יותר מאשר ג'ונתן סוויפט. מבחינתו של סוויפט, פרודיה הייתה בעצם חיקוי סגנון של מחבר במטרה לחשוף את קלונו.

ככל שעולם התרבות מתמלא ביצירות (כאן אני מדבר על יצירות ספרותיות), גדלה כמות היצירות שמתייחסות ליצירות אחרות וזה כולל כמובן פרודיה, וגם מושג נוסף שנקרא "פאסטיש" וכל סוגי החיקוי; ואם תרצו, גם הגנבה הספרותית שלמרות שעל פי החוק יש לה הגדרה, ככל שחלף הזמן יש ל"גנבות ספרותיות" פחות תוקף.

כל מי שכותב פרודיה יוצא מנקודת הנחה שהקוראים מכירים את המקור. אבל היום נותנים את הכינוי "פרודיה" גם ליצירה כמו דון קישוט (פרודיה על סיפורי אבירים), למרות שרוב מי שקורא את הספר היום לא מכיר ממש את המקורות, וברוב המקרים גם לא יודע שהוא קורא פרודיה.

אין לי ספק למשל שכמעט כל בר דעת שקורא את הספר המעצבן הזה:

ירצה מייד לכתוב ספר שילעיג אותו. וזה בדיוק מה שקרה לשריל טאווסטי, שכתבה את הספר הזה:

היא גייסה את לוסי רות קאמינגס' שאיירה את הספר, על העץ שהילד רק לקח ממנו – בהתחלה תפוחים, שהוא מכר במחיר מופקע, אחר כך ענפים, שבנה מהם בית, אותו הוא העלה באש כדי לקבל את כספי הביטוח, עד שלעץ נמאס, וזה לא נגמר טוב.

עוד שניים שלא אהבו את העץ הנדיב היו דן אוון והמאייר/האנימטור טום ריכטר, שעשו את הספר הזה:

הסופר הידוע ביותר שטיפל באגדות באופן פרודי היה כמובן רואלד דאל, בעיקר בספר הנפלא הזה:

עם איורים של קוונטין בלייק כמובן.

דאל מטפל בסגנונו בשש אגדות ידועות.

בסינדרלה למשל, אחת האחיות המכוערות מחליפה את הסנדל שלה עם זה שסינדרלה השאירה בנשף, ואחר כך הנסיך מסיר את ראשיהן של שתי האחיות.

הנה לפניכם כל הסיפור על שלגיה ושבעת הגמדים מהספר הזה:

מאייר וסופר בשם מו וילמס (Mo Willems) כתב ואייר את הספר הזה:

בעבר העליתי כאן רשומה על זהבה והדובים.

ומישהי בשם ליי הודג'ינסון, סופרת, מאיירת ואנימטורית, כתבה גם ספר כזה:

ובו מסופר על הדוב הקטן מהסיפור, שגדל ומצא את עצמו אבוד בעיר רועשת, ובמקרה נתקל בילדה עם תלתלי זהב שזוכרת בדיוק איך הוא אוהב את הדייסה שלו.

ולמי שאוהב את הספר הזה:

הנה פרודיה ברוח הזמן:

החיים המודרניים גועשים. יש טלוויזיות LCD, WiFi, HD ענקיות ופייסבוק וטקסטים שמקישים אותם באגודלים וקטעים ויראליים חדשים של חתולים. לא יהיה נחמד להגיד לילה טוב לכל זה? כמו כולנו, שלא יכולים להתאפק וחייבים רק עוד כמה גלילות ולחיצות, אתם עלולים למצוא את עצמכם מוכנים לשינה בעודכם נאחזים באלקטרוניקה שלכם הרבה אחרי רדת החשיכה. הספר הזה, שעשוי מנייר, הוא תזכורת לילד שבכולנו לכבות את המכשירים בסוף היום.

ועבור מי שרוצה לחנך את הילדים שלו על פי רוח ה"פוליטיקלי קורקט" יצר ג'יימס פין גארנר (James Finn Garner) את הספר הזה:

ג'יימס פין גארנר ניצל את ההזדמנות לשכתב סיפורים קלאסיים לזמנים נאורים יותר: ממערכת היחסים של שלגיה עם שבעה גברים מאותגרים אנכית, כיפה אדומה, סבתה והזאב המתלבש שהקימו משק בית אלטרנטיבי המבוסס על כבוד הדדי ושיתוף פעולה עם הקיסר שלא היה עירום אבל תמך באורח חיים אופציונלי של לבוש. קראו לראשונה את הסיפור האמיתי על מה שקרה כשהברווזון המכוער נשפט על סגולותיו האישיות ולא על פי המראה הפיזי שלו. סוף סוף, הנה קריאה לפני השינה נקייה מדעות קדומות ואפליה למכשפות, ענקים, גמדים, גובלינים ופיות בכל מקום. אפשר לקרוא סיפורי פוליטיקלי קורקט לפני השינה ולגלות מה באמת קרה כשג'ק טיפס על גבעול השעועית, כאשר סינדרלה הלכה לנשף וכשהזאב ניסה לפוצץ את בתיהם של שלושת החזירים הקטנים. לכל מי שחונך על חומר קריאה סקסיסטי, גזעני, גודלי ואתנוצנטרי, הסיפורים האלה נוקו מהשפעתו של עבר תרבותי חסר רגישות כדי להפוך לאגדות לזמננו.

ההצלחה הייתה גדולה ולראייה תראו עוד ספרים שהוא הוציא: