תערוכה בניגריה

בשבוע שעבר שאלה אחת הקוראות שלי, ניצה פרידלנדר, על התערוכה שלי בניגריה שהוצגה שם בשנת 1999.

לבקשתה אני מעלה שוב רשומה שפרסמתי לפני יותר מעשר שנים וכבר לא קיימת ברשת.

ידידי יצחק אורן, איש משרד החוץ וסופר, כיהן בשנות ה-90 של המאה הקודמת כשגרירנו בניגריה. למרות החיבה הרבה שיש לי אליו, לא היה לי חשק לנסוע לבקר אותו שם.

מה עשה אורן? פנה למשרד החוץ, והללו פנו אליי וביקשו שאציג בניגריה תערוכה של ציורים לספרי ילדים.

וכך מצאתי את עצמי יום אחד נוחת בניגריה ונכנס מייד לג'יפ מוגן במאבטחים בדרך לשגרירות. מכל הסרטים שראיתי בערוצי הגיאוגרפיה לא ידעתי עד כמה ניגריה היא ארץ מסוכנת. הִרשו לי שם לטייל ברגל רק בחברת שוטרים ומאבטחים.

ראיתי חלק מניגריה מבעד חלון של מכונית, ומכיוון שכמעט הכול נמכר ונקנה בצדי הכבישים, אפשר לומר שראיתי די הרבה. נוכחתי למשל שהסחורה הנמכרת ביותר בצדי הכבישים היא סורגים, שכן, כך הוסבר לי, לפני שמתחילים לבנות או לשפץ בית, ראשית חכמה מצטיידים בסורגים.

העובדים – רק כדי לא להשתמש במלה משרתים – בבית השגריר למשל, היו ניגרים הגונים מאוד, אבל בין קומת מגורי השגריר לבין הקומה שבה הם התגוררו, הייתה מותקנת דלת פלדה שהובאה במיוחד מישראל ובלילה היו נועלים אותה היטב.

אירוע הפתיחה של התערוכה שלי, שהתקיים ב"היכל התרבות" של לאגוס, היה האירוע הכי מתוקשר שהשתתפתי בו מעודי. ארבעה צוותים של ארבע תחנות טלוויזיה התחרו ביניהן כדי שדווקא להן אומר משהו באנגלית הרצוצה שלי.

באתי כדי להיות שבועיים בניגריה, וחזרתי אחרי שבוע, שנראה לי כמו שנה. בשבוע שהייתי שם כתבתי יומן, דבר שלא עשיתי, לא קודם ולא אחר כך. כשחזרתי לארץ הוצאתי לאור את היומן, שהוספתי לו איורים שנעשו על פי הצילומים שצילמתי שם. היקף המהדורה היה כמאה חוברות דקות שהודפסו במכונת צילום.