צויר מהזיכרון של שפארד

סופרים ומאיירים רבים, שכותבים ומאיירים ספרי ילדים, משלבים חומרים מהילדות שלהם בספרים שהם כותבים ומאיירים. גם אני הכנסתי יסודות אוטוביוגרפיים בספר הילדים שכתבתי רודולף התנין מכרכור.

הנה הרגליים שלי כילד בכרכור:

אבל אין יוצרים רבים של ספרי ילדים שכתבו ואיירו ספר שלא נועד דווקא לילדים, ספר שבו סיפרו על ילדותם.

אחד הבולטים שכן עשה את זה הוא ארנסט שפארד.

שפארד הוא אחד המאיירים הבולטים במאה ה-20. הוא מוכר בעיקר מהאיורים שלו לספריו של א.א. מילן, ובעיקר פו הדוב. וגם מהאיורים הנפלאים שלו להרוח בערבי הנחל.

ברשומות שלי אני מרבה לכתוב על שפארד ועל התסכול שחש בגלל שהתפרסם בעיקר כמאייר של פו הדוב. כמו שכבר כתבתי, הוא אייר אלפים רבים של איורים למגזין ה"פאנץ'" ולספרים רבים, כולל קריקטורות פוליטיות רבות. למשל:

בין הספרים שהוא גם כתב ישנם שני ספרים אוטוביוגרפיים, אותם גם אייר:

את הרשומה הזאת אני מקדיש לספר הראשון, שבו הוא מספר על שנתיים מילדותו, בין הגילים שבע לתשע. ארנסט גר אז עם משפחתו בשכונה שנקראת סנט ג'ונס ווד בלונדון. כשהייתי מגיע ללונדון משנות ה-70 עד 2010, הייתי גם אני גר בשכונה הזאת, ואני מכיר היטב את האזור ואת הבית שבו הוא היה גר.

הכתיבה של שפארד היא פשוטה ועניינית ומאוד תיאורית, דהיינו, בלי הרבה פרשנויות, והעיקר, יש שילוב נפלא בהעברת המידע בין הטקסט לאיור. באיורים של שפארד יש דיוק רב בפרטים וכנראה שגם הזיכרון החזותי שלו היה מעל הממוצע.

הספר נפתח כשהילד ארנסט מקבל ליום ההולדת השביעי שלו את סוס האופניים שאביו נתן לו את השם ספטימוס.

הנה צילום של שפארד בגיל שבע:

והנה ספטימוס, סוס הגלגלים, שעליו בילה ארנסט שעות רבות, קשור לעמוד הפנס, שעדיין עומד שם:

בתחילת הספר מספר שפארד על האומנת שלו, אלן:

שעזבה אותם והפכה לחלבנית.

אגב, החתול השחור שאתם רואים באיור שמו "סמבו" שהיה עדיין אז שם גנרי ל"כושי", שכמוהו גם הוא כבר יצא מהשפה.

הנה איור מההתחלה, איור שאני אוהב בעיקר בגלל הדרך שהוא משתמש בקווים לתיאור הדמויות. זהו מטאטא הרחובות ששפארד זוכר שהיה עוזר לשכנים למצוא מרכבה (מונית של אז):

יש בספר גם איורים ששפארד עשה בילדותו, בין הגילים 9-7, למשל שלוש הדודות שלו:

כאן בחרתי להביא 12 איורים.שליד כל אחד מהם צירפתי כמה שורות שקשורות לאיור:

*תודה לענת פוֹקס האסיסטנטית שלי שתרגמה את הקטעים*

בבוקר היום שבו האמנים מביאים את היצירות שלהם לרויאל אקדמי, ההורים שלי הוזמנו לתצוגת יום א' בסטודיו של פרנק דיקס. מלבד את אחותי הם לקחו גם אותנו, הבנים, מה שהיה דבר די פזיז מצידם. הלבישו אותנו יפה, וכולנו נכנסנו לכרכרה. כשהגענו לסטודיו היו שם הרבה אנשים והרבה כרכרות. לא היה הרבה מקום למעבר במדרגות, אבל אני דחפתי קדימה כשהדלת למעלה נפתחה וגברת אחת יצאה מהדלת ואחריה ג'נטלמן זקן. היה לו שיער לבן, זקן לבן ופנים אדמדמות, ואני עמדתי בדרכו. אימא שלי תפסה אותי בכתף ומשכה אותי אחורה כדי לאפשר לאיש הזקן לרדת במדרגות. כשעבר על פניי התכופף לעברי וחייך אליי. אימא שלי, קצרת נשימה, לחשה: "זה היה רוברט בראון, המשורר", שלצערי לא עשה עליי אז שום רושם.

על המחלה שלו כותב שפארד:

התחלתי להרגיש חם יותר ויותר וצמא יותר ויותר, ואיך כאב לי הראש! כשמרתה חזרה היא עלתה למעלה וישבה לידי. היא שמה את היד שלה על המצח שלי וניסתה לגרום לי להרגיש בנוח. התריס לא היה מוגף וראיתי שלוש גברות בבית ברחוב האנובר מעבר ל"מיוז". הגברות היו עשויות מגבס ועמדו על אדן החלון בפוזות קלאסיות. הדמות החביבה עליי, השמנמנה, עם שמלה שכיסתה רק חלק מגופה, נראתה מאוד מלאת חיים, ובעודי מתבונן בה, היא גדלה וגדלה עד שהתנתקה מאדן החלון והתחילה לרחף באוויר. בינתיים במיוז למטה התרחשו כל מיני דברים משעשעים. טראם חלף לו בשקשוק, על הקומה העליונה שלו אנשים צעקו וירו זיקוקים, והטראם מיהר למעלה ולמטה מעל הארובות והלוך ושוב בין החצרות. בינתיים הגברת מהגבס ריחפה יותר ויותר קרוב עד שנכנסה לתוך החדר שלי ונעמדה ליד המיטה. נראה כאילו שהיא מדברת "אבל, ארנסט יקירי", אבל זה היה הקול של אימא שלי שחזרה מהמסיבה. עכשיו הרגשתי בטוח.

כך הוא מתאר ביקור בגן החיות:

יום אחד קיבלנו כרטיסים לגן החיות, נראה לי שמידיו של אחד העובדים של הגן, כי הכרטיסים היו ליום ראשון בבוקר בזמן שגן החיות היה סגור לציבור הרחב. אימא לקחה את סיריל ואותי, וכשהשומר הכניס אותנו מעבר למחסום הייתה לנו אפשרות להסתכל על החיות ממש מקרוב. לא היו רכיבות על פילים, אבל זה לא הפריע לי. בפעם הקודמת שהייתי בגן ורכבתי על הפיל, נאלצתי לשבת על הראש של הפיל, ומכיוון שלבשתי מכנסיים קצרים מפלנל, השערות החדות של הפיל חדרו דרך הבד והאחוריים שלי היו רגישים כמה ימים אחרי זה. באותה פעם ילדה אחת שישבה על המושב הכפול מאחורה הפילה את הכובע של הבובה שלה. היא צעקה לשומר שהלך לפני הפיל. "סליחה עלמתי", הוא אמר, "זה נכנס פנימה". והילדה פרצה בבכי.

והביקור בהמפטון קורט:

זה היה בשעת התה כשעלה נושא הטיול. אנחנו הילדים קראנו על ארמון המפטון ומאוד רצינו לבקר שם. לאימא היה רעיון מבריק שניסע לשם למשך היום וניקח איתנו את ג'סי. אז העניין סודר וביום שבת בבוקר יצאנו לדרך. אני זוכר שזה היה יום רטוב. אני מאוד התרשמתי מכל מה שראיתי. הבניין הגדול מהלבנים האדומות, עם השער המרשים, גרמי מדרגות רחבים וגנים מרווחים, נראה מקום מגורים מתאים למלך. כשנכנסנו פנימה עברנו גלריה אחר גלריה. כולן היו מלאות בתמונות, ובחדר אחד על הקירות היו תלויים כלי נשק בתבניות. התמונות הישנות מאוד שימחו אותי, והסתכלתי בהן בעיון. היה ציור אחד שדה הבד הזהוב  ( Field of the cloth of gold), שהיה מצויר בו סוס דוהר, כמו ספטימוס. גם היה ציור אחר שהראה נתין אליזבתני עם תהלוכה של אבירים וחיילים והמלכה אליזבת עצמה בשמלה רקומת תכשיטים. זה תפס את תשומת ליבי להרבה זמן.

וכך הוא תיאר מסיבת רחוב:

כמעט בכל חנות היה שלט מואר בעששית או במנורת גז, וכמה אנשים בקהל נשאו בידיהם מנורות סיניות. קבוצות קטנות של נשים וגברים רקדו יחד לצלילי הקונצרטינה, וחבורות של נערים הטרידו את הסובבים – הם יצרו מין "רכבת" ונדחפו בין הקהל בשירה ובצעקות. לא הייתה תנועת כלי רכב ברחוב אוקספורד, וטוב שכך, כי התנועה לא הייתה יכולה לזוז. כל הכביש היה עמוס באנשים שהלכו לאט לאורך הרחוב, מדי פעם נעצרים להסתכל בחלון ראווה.

שרפות בלונדון היו עדיין חיזיון נפוץ בימיו של שפארד:

כשהגיע הזמן ללכת הביתה היה כבר די מאוחר. התחיל להיות חשוך ובסלון הדליקו את המנורות. אמרנו שלום לדודות וזכרנו להגיד יפה תודה. בחוץ היה חם ומחניק, והיה אור מוזר בשמיים. כשהגענו למעלֶה הייגייט היל נאספו שם הרבה אנשים, שדיברו והצביעו לכיוון לונדון על מניפה גדולה של אור אדום שנראתה מעל הבתים. אמרו שיש שם שריפה גדולה, וכולם תהו מה קרה. החזקתי חזק ביד של אימא, והייתה לי מחשבה מפחידה שאולי זה הבית שלנו, ורק כשעלינו על הטראם והנהג אמר לנו שזו שרפה בחנות של ויטלי בווסטבורן גרוב, פחדי שככו. אבל… לאש יש נטייה להתפשט, ואף פעם אי אפשר להיות בטוחים… כל האנשים בטראם דיברו על השרפה, וכשהגענו למטה כמעט שכחתי את כל הפחדים שלי כשראיתי כבאית עוברת ברחוב, עם קסדות הנחושות. הכבאים עמדו ליד הנהג וצועקו: "פנו את הדרך! פנו את הדרך!" שלושה סוסים סחבו את הכבאית, סוס אחד מקדימה ושניים מאחוריו, ואבא אמר שאם יש שלושה סוסים זה אומר שכנראה הכבאית הגיעה מרחוק.

והנה ציור של שפארד הילד:

נקודת המבט של ילד על פוליטיקה ועל ידוענים מתוארת בקטע הבא:

ליזי הייתה קונה את העיתון ומתיישבת עם המשקפיים שלה. נראה שכל החדשות היו על פוליטיקה ועל השלטון המקומי ומה אמר או עשה מר גלדסטון. שאלתי את ליזי מה זה שלטון מקומי. היא ענתה שהיא לא מחזיקה מפוליטיקה. ראיתי את גלדסטון בשנה שעברה בתערוכה פרטית ברויאל אקדמי ובכלל לא התרשמתי ממנו כשהראו לי אותו, כי חשבתי שהוא נראה כמו ג'נטלמן זקן ומרושל, והייתי מאוכזב מגודל הצווארון שלו. מהפורטרטים שלו בפאנץ' היה לי הרושם שהוא לבש צווארונים ענקיים, בעוד שבחיים האמיתיים בקושי ראו את הצווארון שלבש . ליזי ישבה וקראה, ואני הרהרתי בענייני העולם וחשבתי כמה זמן מבזבזים על ויכוחים.

משפחת שפארד הציגה "הצגות משפחתיות". ארנסט שיחק את הגיבור – ה"דמון":

היה עיכוב מסוים כי ל"דמון" הייתה תקלה באקדח, אבל בסוף נורתה הירייה הגורלית. מרגרט נפלה. הנסיך הביע עצב, והקהל מחא כפיים בחוזקה, אבל הוכרח לעזוב. אבא התערב כשהסברנו לו שיש המשך ואמר שכבר נורא מאוחר והרבה אחרי זמן השינה של "דמון". אבל הוא הרשה לנו לשיר את שיר הסיום שאני חייב להודות שלא היה לו קשר רב למחזה.

ונסיים בקטע על ביקור בתיאטרון:

ההופעה הגיעה לשיא בסצנת הטרנספורמציה. נופים מרהיבים הופיעו בזה אחר זה. חופות מעין תחרה הופיעו ממעל, ומזרקה אמיתית התחילה לפעול ברקע. מכל צד הופיעו קשתות מוזהבות, ועל כל אחת ישבה נימפה. פיות מעופפות מילאו את האוויר ויצרו מעין קשת ניצחון, שמתחתיה התאספו השחקנים. הפיה הטובה צעדה קדימה והציגה את רוח הפנטומימה, ומצד הבמה פרצו ג'ואי הליצן, פנטלון, קולומביין והרלקין. ואז הופיע אוגוסטוס האריס בעצמו, לבוש לתפארת בחליפת ערב, לקבל את תשואות הקהל.

והנה העטיפה האחורית של הספר מתוך הזיכרון: