טובה ינסון, הבת של הפסל

הרשומה הזאת תעסוק בטוּבֶה ינסון, אבל כמעט שלא במומינים.

באחרית דבר לספר הזה:

יש פרטים מעניינים שכתבה המתרגמת דנה כספי על ינסון ושם למדתי ששמה הוא טוּבֶה ולא טוֹבֶה.

אינני מכיר את דנה כספי, אבל אני מודה לה על התרגום ובעיקר על אחרית הדבר.

יש לנו כאן עוד מקרה של יוצרת רב תחומית, שהשאירה אין-ספור עבודות בציור, בקריקטורה, בעיתונות ובספרות, ורוב מי שמזכיר את שמה, עושה זאת בעיקר בזכות המומינים.

כל כך הרבה מקרים כאלה אנחנו מכירים, למשל נחום גוטמן, שקיבל את פרס ישראל על "ספרות ילדים" ולא על אמנות; או ארנסט שפארד, שקרא לפו "הדוב הארור הזה", שבגללו אין מזכירים כמעט את המון העבודות הנפלאות שעשה.

טובה ינסון רצתה שיכירו בכישרונה כציירת ואמנית פלסטית, כמו אביה שהיה פסל ידוע, וכסופרת רצינית. אבל הפרסום שלה הגיע מהמומינים.

בכותרת כתבתי "הבת של הפסל", שזהו שמו של הספר האוטוביוגרפי שכתבה.

גם אם אנחנו יודעים שאצל יוצרים רבים החיים והמשפחה שלהם הם מקור היצירה, אצל טובה ינסון זה נמצא כמעט בכל דבר שציירה וכתבה, ואפילו בין המומינים מוצאים החוקרים דמויות שנעשו בהשראת בני משפחה וידידים.

פינלנד, שהיא קצת יותר מבוגרת מישראל, היא אצל רבים מושא לקנאה בגלל מערכת החינוך ומה שנקרא "החיים הטובים". אבל אם נבקש מהאיש הממוצע (למשל אני) להגיד שם של פיני מפורסם, זה יסתכם במקרה הטוב בסיבליוס; ולכן טובה ינסון היא אחת המובילות ברשימה הזאת. אבל מכיוון שהיא כתבה בשוודית, קשה להתייחס אליה כמי שמייצגת את פינלנד.

פרט לספר הקיץ לא קראתי דבר ממה שכתבה ל"מבוגרים". כאן אתייחס בעיקר לציור והאיור שלה.

ינסון נולדה ב-1914 ולמדה אמנות בכמה מוסדות, כולל תקופה מאוד קצרה מאוד ב"בוזאר" בפריז.

במכתב לאימה היא הסבירה למה ה"בוזאר" לא מתאים לה: "הם נותנים לנו לצייר נושאים כמו משה מכה בסלע או אנשים מחכים לאוטובוס…"

כשכתבתי "מכתב לאִימּה" נגעתי בשני יסודות חשובים בחייה של ינסון. אימה, שהייתה מאיירת ומעצבת גראפית, הייתה האדם הקרוב אליה ביותר, וכתיבת מכתבים הייתה חלק ממש אובססיבי בחייה. כמאיירת, או נכון יותר כקריקטוריסטית, היא פרסמה עבודות בכתב העת גארם (Garm), בעיקר קריקטורות פוליטיות:

וגם קריקטורות אחרות:

כמאיירת היא איירה בין השאר את אליס בארץ הפלאות:

את ציד הסנרק:

ואת ההוביט:

באיורים שלה ל-ההוביט היא הגיעה לדעתי להישגים יוצאי דופן בדרך שבה היא משתמשת בקו השחור. סוגי הקו השחור יוצרים באיורים האלה תחושה שמדובר בצבע. שימו לב לאיור הזה:

האם הצלחתם לספור כמה סוגי קווים יש בו? עד היום לא פגשתי שחור-לבן צבעוני כל כך.

באיורים שלה למומינים, כוונתי לאיורים בשחור-לבן, היא מקפידה להשאיר את המומינים לבנים לגמרי, כלומר ללא קווי צל. והניגוד בין זה לבין שיגעון הקווקוו שלה הוא חלק ממה שכולנו זוכרים מהצד החזותי של המומינים:

כעת אנסה להבין משהו מהעולם שלה כציירת – התחום שבו היא לא זכתה להצלחה כפי שהייתה רוצה.

המאבק המתמיד בין הנטייה שלה לשאוב נושאים מחייה הפרטיים וממשפחתה לבין הניסיונות להתאים את עצמה לרוח התקופה, גרם בין השאר לכך שהיא ציירה אין-ספור דיוקנאות עצמיים שלה בסגנונות שונים. הנה כמה מהם:

ובעיקר הדיוקן העצמי עם הסיגריה:

והדיוקן הזה משנת 1975:

הנה גם דיוקן שלה שצייר צייר בשם סם וואני (Sam Vanny):

בדיוקנאות אפשר לזהות כמה השפעות מהאימפרסיוניזם, מהפוביזם ואפילו מהקוביזם.

אחד הציורים שלה – המשפחה, היה חשוב בעיניה והיא השקיעה בו, כמו שהיא אמרה, את הנשמה שלה – קיבל ביקורות פושרות עד רעות:

בציורים המוקדמים שלה, כמו בציור הנוף הזה משנות ה-30, היא עדיין מאיירת:

גם על הניסיונות שלה להעביר אווירה מיסטית ואפילו גותית, כמו בציור המתבודד, אמרו שהיא "מאיירת", רחמנא ליצלן.

לדבריה היא מעולם לא הסתדרה עם המופשט, אבל לאט לאט התקדמה גם לזה, כמו בציור בתים מ-1962:

ואז בכל זאת היא ניסתה גם מופשט ממש, כמו בציור הזה מ-1967:

בשנות ה-50 היא ציירה, בעיקר בהלסינקי, ציורי קיר רבים, שתיארו בעיקר נושאים היסטוריים, כמו הציורים האלה – ההיסטוריה של העיר חמונה משנת 1952:

הנה פרט מתוכו:

לדעתי הם מבטאים יותר מכל שאר האמנות שלה את הרוח החצויה של ינסון, של ציירת שלא מסוגלת לא לספר סיפורים…

הנה עוד שני ציורי קיר שלה:

לכן כשאנחנו מנסים להיזכר בטוּבֶה ינסון עולה בדמיוננו הילדה הזאת:

והחברים שלה: