שני מייקלים – חברות בין סופר למאייר

באופן לא מפתיע, ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא תמיד סופרים ומאיירים, שהספרים שלהם הפכו לקלאסיקה, היו גם חברים קרובים.

הקשר החברי האמיץ בין אפרים סידון לביני גורם לי לחפש חברות אמיצה בין יוצרים.

כפי שכבר כתבתי, היחסים בין לואיס קרול וג'ון טניאל המאייר היו ממש יחסי עוינות. גם א.א. מילן וארנסט שפארד, שעבדו יפה יחד, לא היו חברים קרובים ממש, וגם אריך קסטנר וולטר טרייר הסתדרו יפה אבל חברות קרובה לא הייתה שם.

כבר מזמן רציתי לכתוב על אחד המאיירים האנגלים הפעילים, שהוא בערך בן גילי, מייקל פורמן:

פורמן אייר מאות ספרים וגם כתב כמה עשרות. ביניהם את הספר הזה:

זהו ספר עם עלילה קצת מוזרה, שרק מאייר יכול להמציא.

לקראת הסוף אביא את כל הספר בתרגום לעברית.

פורמן נולד ב-1938 והוכשר כמאייר בסנט. מרטינס וברויאל קולג'. הוא מעיד על עצמו שלמזלו למד כשעדיין לימודי הציור היו קלאסיים (לפני עידן האמנות הקונספטואלית).

הוא התחיל את הקריירה שלו כשצייר קלסתרונים למשטרה. לדבריו הוא צייר בעיקר נשים, כי במאגר של המשטרה כמעט שלא היו נשים.

והנה חברו הקרוב, מייקל מורפורגו:

הוא צעיר מפורמן בחמש שנים. היום הוא נחשב לאחד מסופרי הילדים האהובים והמצליחים ביותר, בעיקר לאחר שהספר שלו סוס מלחמה הפך להצגה שהצליחה בצורה יוצאת דופן. הנה שלושה צילומים מההצגה:

השניים נפגשו בשנות ה-70 במשרדי הוצאת הספרים "הארפר אנד קולינס". מורפורגו הביא למו"לית כתב יד (שהיה כתוב ביד) עם איורים של אשתו. המו"לית קיבלה את כתב היד,  אבל לא אהבה את האיורים ואז במקרה נכנס מייקל פורמן, שהיה כבר מאייר ידוע. הוא הביט באיורים ושיבח אותם. מאוחר יותר הם נפגשו שוב, כשהגיעו להרצות באיזה בית ספר, ומאז הם חברים טובים ועשו ביחד כמה ספרים. הנה סקירה של כמה מהם.

מנפרד הקטן:

במוזיאון המלחמה המלכותי יש פסל עץ קטן של כלב תחש שפיסל שבוי מלחמה גרמני עבור הילדים של המשפחה האנגלית שאיתם גר אחרי המלחמה:

כשהאוניה ביסמרק טבעה, אחד הניצולים הבודדים ממנה נפל בשבי הבריטי. הוא נשלח לגור עם משפחה אנגלית ונאלץ להסתגל לחיים החדשים בלב מדינת אויב. לאט לאט הוא התיידד עם גרייס בת העשר. כאשר הגיע הזמן לחזור לגרמניה, הפרידה היא נרגשת. ולטר, השבוי, השאיר לגרייס את פסל העץ המגולף של הכלב. האם הם ייפגשו שוב? עכשיו, כשמתקרב מועד גביע העולם באנגליה (1966), יכול להיות שתהיה הזדמנות…

ספר נוסף של השניים הוא כפתור המזל:

זהו סיפור היסטורי בהשראת מוזיאון פאונדלינג. ילד בודד מתמודד במאבק מול בריונים ובדאגה לאימו, עד שמפגש מסתורי מגלה את החיים במוזיאון במאה ה-18 ומספר סיפור נוגע ללב על כוחה של המוזיקה.

נער הדולפינים:

ג'ים גר בכפר דייגים, אלא שאף אחד לא יוצא לדוג, כי כל הדגים נעלמו. יום אחד ג'ים מבחין בדולפין שנפלט אל החוף. הוא רץ להזעיק עזרה, וכולם עובדים ביחד כדי להחזיר את הדולפין לים. הדולפין נשאר בנמל ומשחק עם המתרחצים, ואפילו נושא את ג'ים על גבו. לפתע הדולפין נעלם, וכולם מצטערים מאוד ויוצאים לים בספינה לחפש אותו. בסופו של דבר כל הים מתמלא דולפינים! הם באים על מנת להישאר, והכפר מתעורר לחיים עם המון תיירים, סירות לתיקון ודולפינים!

קספר:

כשקספר החתול מופיע לראשונה במלון סבוי בלונדון, ג'וני טרור נושא אותו פנימה. ג'וני הוא הבל-בוי והוא אחראי על כל חפציה של הרוזנת קנדינסקי, כולל קספר. כאשר קורה משהו רע לרוזנת במהלך שהותה במלון, קספר הופך להיות באחריותו של ג'וני – קספר הוא החתול של ג'וני וחברו הטוב ביותר. כשקספר וג'וני פוגשים את ליזיבת, יורשת תוססת וצעירה, הם מוצאים עצמם מפליגים באוקיינוס האטלנטי באונייה החדישה ביותר – הטיטאניק. ועד כמה שידוע, קספר הוא החתול היחידי ששרד את טביעת הטיטאניק.

נער החווה:

הרקע לסיפור הוא האזור הכפרי של דבון. למעשה זהו אוסף סיפורים וזיכרונות שסבא מספר לנכד.

ג'ואי היה סוס העבודה האחרון בחווה ובבת עינו של סבא. בספר סוס מלחמה, שפורסם 12 שנים קודם לכן, ג'ואי נשלח לחזית במלחמת העולם הראשונה. סבא הצטרף לחיל הפרשים כדי להילחם לצד ג'ואי הסוס. עלילת הספר הזה מתרחשת כ-50 שנה לאחר המלחמה, וסבא מספר לנכד לא רק סיפורים אלא גם סוד מביש – הוא אף פעם לא למד לקרוא ולכתוב.

לא רע בשביל בחור רע:

כשבחור צעיר סוטה מדרך הישר ומתחיל לגנוב הוא מוצא עצמו במוסד לעבריינים צעירים, בודד וללא תקווה. אבל כשמר אלפי, האחראי על האורוות, מבקש ממנו להשגיח ולאלף סוס פגוע, לשניהם ניתנת הזדמנות נוספת. האם הכישרון של הבחור הצעיר עם סוסים יעזור לו להגשים את חלומותיו?

והספר הידוע ביותר של שניהם הוא ארתור:

אף אחד לא האמין שהילד יחזור בשלום מהמסע. הוא יוצא למסע בזמן השפל, אל אי שלא רחוק כל כך מהחוף, והוא נחוש בדעתו להוכיח את יכולתו. הוא מנמנם על האי. ובמהרה הערפל המהיר מצטבר והוא נשאר תקוע על האי. הים סוגר על האי מכל עבר. הוא אומנם שחיין טוב, אבל הזרם חזק מאוד ומאיים לסחוב אותו למצולות. הדבר היחיד שהוא זוכר במים הקרים והאפלים זה שהוא מקווה שגן עדן יהיה חם ויבש ובהיר. הוא מתעורר במיטה מכוסה בפרוות, כשהאש בוערת באח. באולם האבן הגדול ליד האח יושב איש זקן עם כלב. האיש הזקן הוא המלך האגדי ארתור. בעודו מתאושש ליד האח, הילד שומע סיפורים מדהימים ומלאי גבורה על אבירים, כשפים, רשע ובגידה בארמון קמלוט.

***

וזהו הספר שהזכרתי קודם, אותו אייר וגם כתב מייקל פורמן. כמו שכתבתי לעיל, זה אחד הספרים המוזרים שאני מכיר, ויש לו כנראה גם מוסר השכל, משהו כמו "לשיר זה יותר טוב מאשר להילחם…"

מוס היה אייל קורא רגיל. הוא עבד קצת יותר מדי קשה, כעס כשמזג האוויר היה חם, והוא היה עני. מה שהוא הכי אהב היה לשבת בחוץ בערבים הקרירים ולשיר לעצמו בשקט.

יום אחד, דוב שגר ביער ונשר שגר בהרים התחילו לצעוק. גלים עצומים של רעש לא מובן התגלגלו מעל ראשו של מוס.

דוב ונשר צעקו כל היום. מוס לא היה יכול לסבול את זה. "סליחה, דוב, אבל למה אתה צועק עלי?"

"צועק עליך?" צעק דוב. "אפילו לא ידעתי שאתה קיים. מי אתה?"

"מוס", אמר מוס.

"הא הא! משעשע מאוד", שאג דוב. "אני לא צועק עליך. אני צועק על הנשר הקרח המשוגע".

מוס הלך לראות את נשר. "סלח לי, נשר", אמר מוס, "אתה צועק עליי או על דוב?"

"אני צועק על הדוב המפורעש הזה", שאג נשר, "ואני אצעק עליך אם לא תתמסמס מפה, מוס".

כאשר מוס הגיע הביתה, הצעקות נעשו רמות מתמיד. מוס המסכן היה מיואש. "נו", הוא אמר, "מקלות ואבנים ישברו את העצמות, אבל מילים לעולם לא יזיקו לי".

אבל בבוקר הבא התחילו המקלות והאבנים. דוב זרק מקלות על נשר, ונשר זרק אבנים על דב. חלק מהמקלות והאבנים נפלו קרוב והתנפצו ליד הבית של מוס.

מוס פחד מאוד. הוא התחיל להשתמש באבנים ובמקלות כדי לבנות לעצמו מחסה. הוא בנה ובנה והתחמק מכל מה שנשר ודוב השליכו.

נשר פקד על חבריו לעזור בזריקת האבנים.

דוב הכריח את החיות האחרות לזרוק מקלות.

מוס עבד כל היום וכל הלילה. הוא נהיה כל כך מרותק למחסה שלו, עד ששכח מנשר ומדוב ולא התייחס לצעקות. הבניין נהיה גדול יותר ונפלא, וכל החיות, מלבד דוב ונשר, הניחו את המקלות והאבנים כדי לראות כיצד נבנה הבניין.

ואז החיות התחילו לעזור למוס לאסוף את המקלות והאבנים שדוב ונשר זרקו זה על זה. לא עבר זמן רב ונשר ודוב זרקו את כל מה שיכלו למצוא, כולל הרהיטים שלהם. הם נותרו לבד ולא היה להם כלום, אפילו לא קול לצעוק איתו.

לאחר מכן הופיעו החיות מדי בוקר עם רעיונות איך לשפר את הבניין. הם בנו מוס-יאום, פארק שעשועים, וגם אולם מוס-יקה. ובערבים הם שרו שירים לאור הירח.

ואז הם הלכו הביתה והמשיכו לשיר.

מוס היה מרוצה. הוא שר לכוכבים, ולפעמים הוא שמע ממרחק את דוב ונשר רוטנים לעצמם. "צעקות וריבים לא הועילו להם", אמר מוס. "אולי יום אחד הם יגלו שהרבה יותר כיף לשיר".

***

*עדכון: מעדכן אותנו אחי לוין שהספר מוס יצא בעברית בשם צביק. תודה אחי!