בשנות ה-50, כשלמדנו בבצלאל, ובשנות ה-60, כשהתחלנו את חיינו כמעצבים גרפיים, הירחונים והשנתונים של כתב העת גראפיס היו ה"השראה" העיקרית שלנו. ולמי שהיה יותר כסף, הייתה לו גם יותר השראה. כתלמידים בבצלאל, רק מעטים מאיתנו הרשו לעצמם לרכוש את הגראפיס, ואנחנו האחרים היינו מציצים בירחונים שלהם או יושבים בחנויות ומעלעלים כדי לקבל "השראה".
בבצלאל הסתובב סיפור על אחד התלמידים ושמו מ. שהיה לו שנתון גראפיס. הסיפור היה שפעם אחת, כשהפוסטר שעיצב היה דומה יותר מדי לפוסטר בגיליון שממנו קיבל מ. את ההשראה, הוא הביא את הספר לאחר שתלש את הדף שבו היה הפוסטר שהעתיק.
לפני זמן מה העליתי רשומה בשם רקוויאם לפוסטר, ולמי שמתעצל הנה כמה משפטים שכתבתי על הפוסטר כצינור פרסום:
מה שייחד את הפוסטר כ”צינור פרסום” הוא שהיה עליו גם למשוך את תשומת ליבם של העוברים והשבים וגם להעביר באמצעים חזותיים מידע מהיר וענייני. אם תשוו אותו למודעה בעיתון, שגם מתפקידה למשוך תשומת לב, ההבדל הוא שבעיתון אפשר להעביר את המידע בטקסט שהקורא שיושב בכורסה בבית יוכל לקרוא בנחת. ואם תשוו את הפוסטר לעטיפת ספר – מה שהיום רגילים לכנות “כריכה” – גם שם יש צורך למשוך תשומת לב, אבל אין צורך להעביר מידע ספציפי – לאחר שהעטיפה משכה את הקונה, הוא פונה לגב הספר או מדפדף בו כדי לקבל מידע.
הפעם אדבר פה על ארבעה מעצבים מהם הושפענו, ולצערי איש מהם כבר לא בין החיים.
אחד מהם הוא רמון סאביניאק.
מעצב צרפתי שחי בין השנים 2002-1907. במשך יותר מחצי מאה הפיק סאביניאק כ-600 פוסטרים, שכיסו את עמודי המודעות בצרפת ובכמה ארצות אירופאיות נוספות.
סאביניאק, שהיה פעיל לאחר מלחמת העולם השנייה, הרחיק מהפוסטרים שלו את היומרה האמנותית. הוא הכניס בהם הומור קל ומהיר, ששירת באופן מיידי את המסר המסחרי. הדמויות האנושיות שלו היו גדולות, פשוטות, עם קו מתאר נקי, והצבעוניות שלו הייתה בדרך כלל בהירה ואופטימית. הוא ראה בפשטות את המסר החזותי הכי מהיר ולא הוסיף שום פרט שיוכל לבלבל את עיני המסתכל.
לנו תלמידי בצלאל, שלמדנו איור בסיסי אצל יוסי שטרן הקריקטוריסט, היה קל מאוד לאמץ את הסגנון של סאביניאק, שהיה די קל לביצוע.
בניגוד ליוצרים כמו יאן לניצה או מילטון גלייזר, שעיצבו פוסטרים רבים לאירועי תרבות, רוב הפוסטרים של סאביניאק נעשו עבור חברות מסחריות.
הנה עשר עבודות שלו:
המאייר הבא שקיבלנו ממנו "השראה" היה הרברט לופין (1999-1916):
הוא נולד ופעל בשוויץ והיה צעיר מסאביניאק בתשע שנים. באופן טבעי גם היה מושפע ממנו. הוא בוגר בית הספר לאמנויות דקורטיביות של באזל. גם אצלו היסוד השולט היה ההומור, וברוב הפוסטרים שלו הייתה דמות מרכזית אחת גדולה; אבל בשונה מסאביניאק היה בעבודות שלו גיוון, גם בסגנון וגם בטכניקה.
היום בדיעבד, כמעט 70 שנה אחרי, אני מעדיף את לופין על פני סאביניאק, למרות שאז הוא נחשב בעיני רבים כחקיין של סאביניאק.
הנה עשר עבודות שלו:
על המעצב הבא כתבתי בעבר בכמה רשומות, ובעיני הוא מגדולי המעצבים של המאה ה-20.
כוונתי ליאן לניצה הפולני:
לניצה נולד בשנת 1928 ומת ב-2001.
לניצה מעביר אותנו לתרבות אחרת, ובאופן אירוני דווקא בתקופת ה"ריאליזם הסוציאליסטי" בפולין הקומוניסטית אמן כמו לניצה היה יכול היה לפרוח, מאחר שלא יצר בתחום האמנות היפה. רוב הפוסטרים שלו נעשו לאירועי תרבות, מוזיקה, אופרה, תיאטרון וקולנוע. בפולין היה נהוג להדפיס כרזות פולניות עם פרשנות מקומית גם לסרטים שהגיעו מהמערב, ולניצה, שהקים את מה שנקרא "בית הספר הפולני לפוסטרים", יצר למעלה מ-200 כרזות שבהן לא ניסה להעביר מסר מסחרי כמו סאביניאק ולופין, אלא ניסה להעביר מעין פרשנות חזותית ליצירה. מאחר שהיה לו רקע במוזיקה הוא השווה את אמנות הפוסטר לג'ז: "זה כמו לנגן נושא של מישהו אחר בדרך שלך".
הנה עשר עבודות של לניצה:
ומכאן למי שנחשב לגדול המעצבים הגרפיים בארצות הברית, מילטון גלייזר, שחי בין השנים 2020-1929:
מבין ארבעת המעצבים שהצגתי הפעם, גלייזר הוא היחיד שפגשתי. זה היה ב-1975 במשרדו ב"ניו יורק מגזין" שאותו יסד.
גלייזר נולד בברונקס למהגרים יהודים מהונגריה. כמעצב הוא זכה להצלחה כשהקים יחד עם סימור קוואסט את "פוש פין סטודיו", עם הלוגו:
זוהי אולי העבודה הידועה ביותר שלו, והוא תרם אותה לעיר ניו יורק.
גם הוא, כמו יאן לניצה, השתמש בקו זורם, שהיה מעין מחווה ל"אר-נובו", והפוסטר הזה של בוב דילן הפך לסמל המסחרי שלו:
רוב העבודות שלו שבחרתי כאן קשורות למופעי תרבות:
ולסיום כמה עטיפות טובות בעיניי של גיליונות של גראפיס שהזכרתי לעיל, של יוצרים מאוחרים יותר ובעלי השפעה:
*
*
*
*
*
*
*
ותודה מיוחדת ליגאל גבאי שנתן לי את הגיליונות של גראפיס.
יופי של רשימה בכל התרתי מובנים.
בדקתי גראפיס באינטרנט, יש להם ארכיון גיליונות מ1944-2005, אפשר להוריד דיגיטאלית תמורת תשלום, ואפשר לעבור על השערים.
הבלוג במגזין המקוון העכשווי מפרט מעט מידי בכתבות שלו- נכנסתי לאחת שמדברת על עיצוב פונטים בהשראת אר- נובו.