ילד של מכולת

לפני כ-15 שנה, בפסטיבל מספרי סיפורים שערך יוסי אלפי, השתתפתי בערב על "סיפורים מהמכולת". בפאנל היו גם חיים באר, טוביה צפיר ואפילו רמי לוי, שאולי לא היה ילד של מכולת, אבל היום יש לו מכולת, מסתבר. הכנתי כמה סיפורים על המכולת של קרמן בכרכור, אבל בסופו של דבר על הבמה סיפרתי בקושי חצי סיפור.

לאחרונה מצאתי את הסיפורים האלה בארכיון והוספתי להם איורים.

הנה אבא שלי, בעל המכולת, ברישום שלי:

ואלה הסיפורים:

מחקלאות למכולת

בגיל 17 הגיע אבא שלי לארץ ללמוד במקווה ישראל. בחו"ל, בפינסק, הוא היה בשומר הצעיר, ולפני שנסע סיפרו לו שאברהם זיסמן, שהיה מדריך שלו וכבר עלה לארץ לפניו, גר ביפו. הוא רשם לעצמו את הכתובת של אברהם ביפו. בחופשה הראשונה ממקווה, אבא הלך ליפו וראה שהכתובת שיש לו זאת למעשה חנות מכולת, ששייכת למי שהיה ראש החוג שלו בפינסק.

אבא לא נכנס לחנות, מתוך סלידה מהרעיון שחניך השומה"צ הגיע לארץ כדי לפתוח מכולת.

15 שנה לאחר מכן, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, וכשאני נולדתי ופרנסה מחקלאות לא הייתה, אבא פתח מכולת, שאותה החזיק וניהל במשך קרוב ל-20 שנה. הוא התייחס בכבוד למה שנתן לו פרנסה, אבל ליבו היה בגן עצי הפרי שלו, שהיה מאחורי המכולת. בגן הזה הוא עבד בכל רגע פנוי, עד מותו.

הנה תעודת הגמר של אבא שלי ממקווה ישראל:

אבא תמיד התנצל שבלימודים היה לו רק "טוב מאוד".

*

הבית והמכולת

המכולת הייתה באותה החצר שבה עמד הבית שלנו במושבה כרכור. יום אחד לקראת הבר-מצווה שלי, הוחלט להוסיף לבית עוד חדר. החדר החדש חיבר בין הבית למכולת, ואלה הפכו למעשה ליחידה אחת. לאבא היה ראש מקורי, והוא אהב פטנטים. הוא פתח חלון קטן בין החדר הזה למכולת, ובו היה פעמון, כמו זה שיש לכבשים על הצוואר. מכיוון החדר כיסתה על החלון תמונה עם נוף הולנדי של בית ונחל קטן. כשאבא רצה שאימא תבוא לעזרתו במכולת, הוא היה מצלצל בפעמון, ואימא הייתה מסירה את הסינור, שמה ליפסטיק ויוצאת לחנות.

הנה אימא שלי ברישום שלי מתקופת בצלאל:

לפעמים, בעיקר אם העזרה הייתה לסחוב או לסדר, הוא היה מזעיק אותנו, את אחי אמנון ואותי, כמובן בימים ובשעות שלא היינו בבית הספר. לימים נהיה גם קוד לפי מספר הצלצולים שנועדו להזעיק כל אחד, וזה יותר משזה עזר, זה הביא בלבול לחיינו.

הקשר בין הבית לחנות גרם לזה שלא היה לנו לא יום ולא לילה. למרות שבין 15:00-13:00 החנות הייתה סגורה, ואבא היה נכנס הביתה לאכול ולנוח, אלה דווקא נחשבו אצלנו לשעות הכי מתוחות, כי כמעט שלא עבר יום שלא היה בא מישהו ומעיר את אבא כי הוא היה זקוק באופן דחוף לסיגריות או לחתיכת לקרדה. אם מישהו רצה לחם, אבא הרגיש צורך מוסרי לפתוח את ארבעת המנעולים הדי כבדים ולתת לו.

"אי אפשר להשאיר בן-אדם בלי לחם לצוהריים", אבא היה אומר, וכך במשך הזמן התפתח אצל הנודניקים מנהג שהיו באים ואומרים שהם רוצים לחם ולֶבֶּן, וכשאבא היה פותח הם היו קונים סיגריות ו-200 גרם גרעינים שחורים.

בשעות האלה למדתי הרבה על יחסי אנוש – למי פותחים ולמי לא; איך מדברים עם נודניקים, ואיך מסרבים. וכמובן גם משהו על מעמדות.

אם היו באים בצוהריים למשל קושניר הרופא או אשתו, אבא היה רץ ופותח בשמחה את החנות, והיה מסביר: "גם דוקטור קושניר קם בצוהריים אם מישהו זקוק לו". וכך גם היה קונה את ליבו של הרופא וגם שם את עצמו במעמד דומה לזה של הרופא.

*

בן של מכולת

כרכור הייתה מושבה של פועלים וחקלאים, ולכן זה לא מפתיע ששתי המפלגות העיקריות ששלטו בה היו מפא"י ומפ"ם, והנוער העובד הייתה בעצם תנועת הנוער היחידה שהייתה לנו. כולנו היינו בנוער העובד. והנה, למרות שהייתי גם אני בתנועה, ולבשתי חולצה כחולה עם שרוך אדום וסמל שכתוב עליו "לעבודה להגנה ולשלום" – הייתה לי הרגשה קשה מחמת העובדה שאבא שלי היה בורגני. הוא עבד הכי קשה מכל האבות האחרים, היה קם בארבע בבוקר לקבל את הלחם הטרי ועובד עד 19:00 או 20:00 בערב, לעומת אבא של חברי הטוב, שהיה פקיד בהסתדרות, והיינו רואים אותו בעשר בבוקר פוסע מעדנות למשרד שלו ב"בית הפועלים", שם היה יושב כשעתיים וקורא את "דבר" ו"דבר-הפועלת". אבל כל זה לא עשה את אבא שלי פועל. הוא אפילו לא היה "חבר הסתדרות" ובבית היינו קוראים "הארץ". חוץ מ"דבר לילדים" כמובן.

כשאבא שלי סיפר לי פעם שהוא הצביע ל"ציונים הכלליים", זה היה הסוד הכי שמור, אותו לא סיפרתי לאיש. היום אני יודע שלעבוד במכולת זה כמו לעבוד במכרה פחם שנמצא אצלך בבית.

*

הקליינטים

האידיש ששימשה את הוריי כשפת סתרים, כשרצו שאמנון ואני לא נבין מה הם מדברים, הייתה גם השפה שבה הם דיברו ביניהם כשרצו לדבר על לקוח שהם לא אהבו, כי הייתה איזו הסכמה שבעל פה שעל הקליינטים אסור לדבר דברים רעים, בטח לא אנחנו הילדים.

בכרכור הייתה תחושה שכל מה שנאמר בחדרי חדרים יצא החוצה וכולם ידעו. ובדרך כלל זה גם היה ככה.

על פי תופעת הריאקציה הידועה, אני הפכתי לבן-אדם שמספר הכול, ובני תומר חזר למנהגי הסבא והסבתא שלו והוא ממדר אותי כמו איש מוסד.

הפעם היחידה שאני זוכר שאבי היכה אותי הייתה כאשר יחד עם כמה מחבריי התקנו לנו מרגמה, מין קטפולקה כזאת, שיורה אשכוליות, והתחלנו להפציץ מהחצר של יוספקי את הבית של מנג'ם בשכונת התימנים, שהגג שלו היה מפח. מנג'ם זיהה שאני בין היורים ומייד ורץ לספר לאבא שלי.

משפחת מנג'ם הייתה משפחה גדולה מאוד, וכולם קנו אצלנו במכולת, והמכות שחטפתי היו בהתאם לנזק שהיה נגרם אם הם היו עוברים למכולת אחרת או לצרכנייה.

*

גזוז

יום אחד החליט אבא ללכת עם הזמן ולשדרג את החנות וקנה מתקן – או כמו שאמרנו "מכונה" – שעושה סודה וגזוז. הזמן שחיכינו ל"מכונה" עבר בסקרנות עצומה, ואני כמובן סיפרתי לכל הילדים שהנה עוד מעט נקבל מכונה שעושה גזוז. בסוף זה הגיע. זה היה בלון עם צינור, וזה היה די מאכזב, אבל מכיוון שזה היה מתחת לשולחן גדול, יכולתי לספר לילדים נפלאות על מה שיש בתוך השולחן. זה היה כרוך בשינויים מרחקי לכת. היה צריך לפתוח מעין חלון לרחוב, דרכו היו מוכרים את הגזוז. זאת אומרת שבכל פעם שמישהו רצה גזוז, שאבא שלי היה צריך לרוץ לחלון הזה מהדוכן שלו, שהיה באמצע החנות. לכן המפעל הזה לא החזיק מעמד זמן רב.

היום שבו באו לקחת את המכונה, זאת אומרת את הבלון, היה יום אבל עבורי.

וכולנו חזרנו לעידן הבקבוקים.

*

טמפו

כל המשקאות היו כמובן בבקבוקי זכוכית – הבירה, הבירה השחורה, הצוף (זוכרים את הצוף?). הגזוז היה בבקבוקים שמנמנים, ואחר כך הטמפו האלגנטי בבקבוקים דקים ונשיים יותר. הטמפו היה גאוות המקום, מכיוון שהמפעל שייצר אותו היה "תבורי" שהיה בפרדס חנה השכנה.

היום פרדס חנה וכרכור הן מועצה מוניציפלית אחת. בימים ההם הייתה יריבות בין כרכור הוותיקה לפרדס חנה החדשה יותר, מושבה ממושבות הברון. אבל בעניין הטמפו הרגשנו שותפים, כי הדעה הכללית הייתה שהמים של כרכור ופרדס חנה הם המים הכי טעימים בארץ. אולי חוץ מהמים של כברי.

*

המכולת ואני

מקום המחבוא שלי היה או אחרי המקרר הגדול או בחדר האחורי של החנות, שנקרא "המחסן", שם היו שקי תערובת, כי במושבה חלק מהעניין היה למכור תערובת לבעלי חיים, ואם רצית להתחרות בצרכנייה היית חייב שיהיה לך גם תערובת בחנות. במחסן גם היו מרוכזים כל העיתונים והמגזינים שהקונים היו מביאים לאבא שלי כדי שיעטוף בהם את המוצרים. זה היה ה"מחזור" של פעם. לא היו מיכלים כחולים לנייר, הייתה המכולת של קרמן.

בשבילי זה היה אוצר, חלק מהמגזינים האלה היו חומר קריאה נפלא, בין אם היו אלה מגזינים ספרותיים ובין אם זה היה "איתנים", החוברת שעסקה ברפואה פופולרית, שם במדור השאלות התשובות כתבו הרבה על "אוננות" ועל "מקלחות קרות".

הייתי יושב על שק התערובת וקורא את המגזינים האלה, ובמקומות הפנויים בעיתונים האלה הייתי מצייר. בעצם הקריירה שלי כמאייר התחילה שם, כי מישהו מהקונים ראה את הציורים שלי וידע מה שכולם ידעו, כלומר שהעיפו אותי מבית הספר החקלאי, ושאל את ההורים שלי "למה הם לא שולחים אותו לירושלים לבצלאל ללמוד ציור?"

*

העלייה התימנית

בשנות ה-50 הגיעה לכרכור עלייה גדולה של יהודים מתימן, ובתוך ימים ממש צמחה בדרום כרכור שכונת התימנים. אלה הביאו איתם דרישות חדשות מהמכולת שלנו.

עד היום אני מחזיק בדעה שתימנים אוכלים רק תבלינים. בתוך שבועות אחדים שינתה החנות שלנו את צורתה ולאורכה היו שקים, שהשוליים העליונים שלהם היו מגולגלים כמו בייגלה, ובכל אחד מהם היה איזה תבלין תימני אחר.

השמות והריחות היו מעולם אחר, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי שאפשר לאכול משהו חוץ מעגבנייה, מלפפון, פלפל, ביצים, צלי או שניצל.

אבא היה נוסע לשוק לווינסקי בתל אביב לקנות את המאכלים האלה, ומדי פעם היה לוקח אותי איתו, ואז הייתי מבלה שעות איכות אצל דוד צבי הקלמן ברחוב המלך ג'ורג' 20, בחנות למפתחות ומנעולים שנמצאת בבעלות המשפחה עד היום.

הנה ספר שכתב (באידיש) דודי, צבי הקלמן, ספר זיכרונות על העיר פינסק, עם עטיפה ואיורים שלי:

לאחר שהתייעצתי עם אמנון אחי, שהזיכרון שלו בכל מה שנוגע למכולת הרבה יותר טוב משלי, הנה כמה משמות המאכלים והתבלינים התימניים: גיריפה, סמנה, פרפחינה, חוואייג', זנגוויל.

*

טיב הסחורה

למרות שבאופן אינסטינקטיבי אני סבור שרוב מצרכי המזון פעם היו טובים יותר מאלה שנמצאים היום על מדפי הסופרמרקטים, חלק גדול מהשיח בחנות היה קשור לאיכות, לשאלות, לבדיקות, למישוש ובעיקר לטעימות.

היה למשל אחד שהיה נכנס ושואל "איך הלקרדה?" וטועם חתיכה, ואחר כך "איך הנקניק?" וטועם חתיכה, ואחר כך "איך החלבה?" בקיצור – כל מה שלא היה באריזה, אלא נחתך ביד והיה פרוס על השולחן.

אחרי כל טעימה הוא היה מעקם את האף ובסוף הוא היה מבקש בקבוק סודה בחצי גרוש.

האיש הזה לא קנה אף פעם אוכל. הוא רק שתה. אימא שלי הייתה מכנה אותו "הצמא" (דער דארשטיקער).

*

ממששים את הסחורה

פירות וירקות שהיו בארגזים, אותם לא היה אפשר לטעום. אגב, אבא ניסה למכור חצאי אבטיחים ולא אבטיח שלם, אבל אז הוא הבין שזאת מלכודת, כי כשהאבטיח היה חתוך הוא היה ממש מזמין טעימה, ואז נגמרו חצאי האבטיחים.

אבטיח שלם היו בודקים בלחיצה על יד האוזן. אם הוא היה משמיע איוושה, סימן שהוא היה טרי ולא רטוב. אבל היו כמה בריונים, כמו למשל האחים סגלוביץ', שהיו לוחצים את האבטיח עד שהוא היה מתפוצץ. זה היה התפקיד שלי לנקות, ודווקא את זה אהבתי. הייתי על הרצפה, על הברכיים, ולא הייתי צריך לעמוד מאחורי הדוכן לבקש כסף.

את הירקות והפירות האחרים היו בעיקר ממששים, ובזמן שהלקוחות היו ממששים הייתה אימא שלי מדברת בשבחם של הפירות והירקות.

אחת הטכניקות שעד היום אני רואה גם בתחומים שאני עוסק בהם היום, וזה עובד תמיד, היא הטכניקה של לצטט את עצמך. אימא שלי הייתה אומרת: "רק הבוקר אמרתי ליעקב שבננות כאלה לא היו לנו מזמן". ואז היה בא משפט החיזוק: "אתם מכירים את יעקב – הוא תמיד מדבר אמת והוא אמר שאני צודקת".

איך אפשר אחרי זה לא לקנות בננות?

*

מקום קטן

הסיפור של מכולת בישוב קטן נגזר מהגודל ומהאוכלוסייה. למשל: אימא הייתה רואה מישהי מתקרבת לחנות מרחוק והייתה לוחשת לאבא באידיש: "הנה באות הצרות". וזה לא בגלל שאימא שלי לא סבלה את הקונה. קונה זאת קונה זאת קונה. כמו שאמרתי, מי שקונה הוא בסדר. אבל בחנות כבר הייתה האישה שהכי שנאה את זאת שבאה, ואז גם אם לפני האישה שבחנות, זאת ששונאת את זאת שבאה, היו שני קונים, אימא שלי הייתה אומרת: "אני רואה שגברת רייכמן ממהרת אז אני אתן לה קודם".

גברת רייכמן בכלל לא מיהרה. היא אף פעם לא מיהרה. היא תמיד רצתה לדעת מה האחרים קונים, ולא הייתה מבינה למה אימא שלי רוצה להיפטר ממנה – עד שההיא השנייה הייתה מגיעה, ואז גברת רייכמן הייתה אומרת: "אני לפניה!"

*

קליינט זר

מה שהיה עוד אופייני למקום קטן זה שכולם הכירו את כולם. ואז כשהיה קורה אירוע נדיר, דהיינו כשהיה מגיע קונה שאף אחד לא הכיר, היו מתרחשים מחזות שכמותם אפשר לקרוא אצל שלום עליכם או בוילסון פאדינג-הד של מארק טוויין. הסקרנות הייתה גוברת על הכול, על זה שלפני רגע נורא מיהרת ואתה רוצה כבר ללכת.

לא, כולם היו מחכים לראות מה הוא יקנה.

פעם ראיתי ריאיון עם המעצב הצרפתי פיליפ סטארק, שסיפר שבכל פעם שהוא מגיע למקום שהוא לא מכיר במטרה לתכנן איזה מבנה, הוא הולך ומסתכל בפחי הזבל, ולפי זה הוא מכיר ולומד את הצרכים המיוחדים של הסביבה.

בכרכור היו לומדים על האיש לפי מה שהוא קונה או לא קונה. ואז כשהזר היה יוצא הייתה מתפתחת כמובן שיחה, שבדרך כלל לא הציגה את התוצאות באור חיובי.

אימא שלי, שבמקרים דומים אחרים הייתה אולי מדברת על הזר כמו כל השאר, הייתה בדרך כלל מגינה עליו כי אולי הוא קליינט חדש ויחזור שוב.

*

VIP

ואז יש כמובן וכאמור את עניין המעמדות.

גברת קושניר למשל, אשתו של הרופא, או מה שנקרא "פראו-דוקטור", הייתה זוכה תמיד ליחס מיוחד. היא לא דיברה כמעט עברית, אבל אותי היא אהבה מאוד ותמיד הייתה מתייחסת אליי בעברית ובגרמנית. ואימא שלי נתנה לה את היחס הכי טוב, כולל שהייתה מבטאת את האידיש הליטאית שלה מפינסק באופן גרמני, מה שעד היום מצחיק אותי.

גם המורים היו VIP, בעיקר כמובן אלה שלימדו את אמנון ואותי. ושמתם לב שאמרתי: אלה שלימדו אותנו, ולא אלה שאצלם למדנו, כי זה ממש לא אותו דבר. הקטע הזה של המורים שקונים אצלנו היה הכי מלחיץ אותי. לך תדע מה הם יספרו עליי לאבא ואימא, או גרוע מזה, שהם יפנו אליי ויגידו: "סיפרת לאבא ואימא שהיום שלחתי אותך להוז?" הוז היה המנהל, והוא היה מורם מעם. בפעמים הנדירות שהיה מגיע לקנות משהו, אבא ואימא לא שמו לב שיש בחנות עוד עשרה אנשים והיו מכרכרים סביבו.

הוא אף פעם לא חייך, וכל כרכור הייתה רואה הישג בזה שהוא יחייך אי פעם. ופעם, כשזה קרה, הבנו למה. פשוט היו חסרות לו שתי שיניים קדמיות.

מקרה חברתי מעניין היה כשתימנייה אחת הייתה באה לקנות, ואני מתכוון לתימנייה שביום רביעי הייתה באה אלינו לעשות כביסה, והנה יום אחרי זה היא מגיעה בתור קונה. מבחן חברתי מעניין לאימא שלי, שבמונחים של היום הייתי מכנה אותה "סנובית לטנטית". אימא שלי הייתה יוצאת מזה בכבוד, אבל לפעמים, כשהיו עוד אנשים בחנות, היא לא הייתה מתאפקת ואומרת משהו על כתמים שנשארו אתמול על הפיג'מה של יעקב ודברים כאלה.