האיור הזה הוא חיבור של הצעקה של מונק עם זכות הצעקה של נחום גוטמן:
קוראים יקרים, למרות שברשומות שלי אני משתדל לא לעסוק בענייני היום ובמה שקורה סביבי, הפעם אני חורג ממנהגי ורוצה להגיד משהו על הרעש ועל הצעקות שמסביבנו, ובעיקר אלה שבפרסומות, וזה בזכות היצירה הזאת:
כבר מזמן החלטתי והבטחתי לעצמי, ובינתיים אני מצליח לעמוד בהבטחה (אתם מוזמנים לצעוק את זה):
לא לקנות מחברות שהקריין שלהן צועק בפרסומות!!!
בטלוויזיה אני רואה רק דברים מוקלטים שבהם אפשר לדלג על הפרסומות, וגם זה לא הרבה, וברדיו אני משתיק את הפרסומות, בעיקר בגלל שאז הם גם מעלים את הווליום!
ואם כבר העליתי את הצעקה של מונק, אפשר לדבר גם על הקלות שבה קריקטוריסטים וסטיריקנים מנצלים עבודות אמנות ידועות.
והנה שני איורים שלי מהעבר שעסקו ברעש:
ועכשיו אניח לסאטירה ונעבור לנושא שאקרא לו "זילות האמנות".
בעתיד אביא עוד רשומות על יוצרים שמשתמשים ביצירות אמנות כדי להשיג הפתעה הומוריסטית.
הפעם כאמור מדובר בהצעקה של מונק, עליה יש אין-סוף פארודיות (בחרתי אמנם במילה הכללית "פארודיות", אם כי לחלק מהעבודות שאציג כאן אפשר להשתמש גם במילה "קיטש").
בעבר כבר דיברתי על הקלות הבלתי נסבלת שבה מעצבים של עטיפות ספרים משתמשים ביצירות אמנות בעיצוב העטיפות (היום כבר קוראים לזה "כריכות"). למשל:
אתם מכירים איזה ספר שהציור הזה עם הירח בעץ של מגריט לא מתאים לעטיפה שלו?
הקלות שבה מעניקים פרשנות אחרת ליצירת אמנות מוכרת מזכירה לי לפעמים את הקלות שיש במשחקי מילים. השימוש במשהו שכבר צבר קרדיט ופרסום הוא אחד הדרכים המהירות להגיע לקיטש.
לפעמים מכניס איש ההומור החזותי הרבה משלו ביצירה ואז, לדעתי כמובן, השימוש מוצדק ומעורר עניין, וחיוך.
הנה שימוש בהצעקה שמקבל אצלי ציון די גבוה, שלושת הציורים מתוך ספר שכולו פרודיות על הצעקה מאת המאייר הנורבגי ארוויד אנדנסן:
וגם זה מעניין מאוד:
הוא לקוח מהבלוג הזה.
וגם כאן יש ערך מוסף שמצדיק לדעתי את השימוש ביצירה:
אבל ברוב המקרים היוצר פשוט שותל דמות אחרת, כמו פה:
או פה:
וכמובן פה, איך לא..:
לפעמים פשוט משנים את השפה הציורית. זה קצת דורש עבודה אבל מעט מאוד יצירתיות, אם בכלל:
הנה כמה דמויות ששתלתי רק כדי להמחיש את הקלות. אני בטוח שעשו את זה לפניי:
וגם את זה כמובן:
והנה עוד פרשנות נחמדה:
תרגום: ומה אם אדוורד מונק בעצם התכוון לצייר כלב עם אוזניים ארוכות, אבל הוא לא היה צייר טוב ואנשים מאוד התרגשו מהציור הזה, אז הוא פשט זרם עם זה?
ובכן, עכשיו אני לא יכול שלא לראות את זה…
מאוד מסכים אתך לגבי הרעש בכלל ובפרסומות בפרט
הוריאציות על הצעקה שעשעו אותי למרות הבנאליות של חלקן…
רעש זו לא רק תופעה של טלויזיה או רדיו.
ברכבת , ברחוב, בבית קפה, בחוף הים, בכל מקום במרחב הציבורי.
וכן, עוד לא ראית פרימורה של בוטיצ'לי עם פרצופים של חתולים. אחרי שתראה נתחיל לדבר.
לגמרי בכל מקום. תרבות הרעש. אם אתה לא מרעיש אתה לא קיים
גם בעוונותיי עיצבתי עטיפה על בסיס ציור של מגריט:
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=25806