פורים: עדלאידות בשנות התשעים

בן דודי אריק קרמן ואני היינו גרפיקאים צעירים ונלהבים כאשר פנו אלינו אנשי מחלקת התרבות של עריית תל אביב להיות בצוות המתכננים של העדלאידע בשנת 1964.

זה היה ניסיון להתחבר לאירועים הכמעט מיתולוגיים, שבזיכרוננו נקבעו בצבעי שחור לבן, העדלאידות של שנות ה-20 וה-30, שיזמו ותכננו אגדתי, גוטמן ואמנים אחרים, ואנחנו ראינו אותן מקרטעות ב"יומנים" ישנים.

בשנות החמישים היה ניסיון לחדש את המוסד הזה ולערוך עדלאידע ראשונה במדינה החדשה. הייתי אז נער בן 14 ונסעתי עם כמה חברים מכרכור לתפוס מקום על המדרכה באלנבי מבעוד יום.

הידע שלי על קרנבלים היה מורכב מכמה צילומים מקרנבלים בחו"ל, קטעים ביומני קולנוע שהביאו ניחוחות מהקרנבלים בעולם – ריו דה ז'נירו וונציה – ובעיקר מכתבה במגזין "נשיונל ג'אוגרפיק", שדודתי קיילה מוושינגטון הייתה מנויה עליו בזמנו בשנות הצנע, ושם ראיתי כתבה מצולמת על קרנבל הפרחים בפסאדינה.

לעדלאידות של שנות ה-20 וה-30 הייתה הילה של "אמנות". גוטמן ואגדתי עיצבו את המוצגים בהשפעת הקוביזם, הפוטוריזם ושאר האיזמים.

מהעדלאידע של שנות החמישים נדף ריח של לאומיות מתחדשת, ומי שעצבו אותה היו הגרפיקאים היקים, שעיצבו את הכסף והבולים, ורבים מן המוצגים מומנו על ידי חברות מסחריות.

תל אביב, אפילו בשנות ה-60, לא הייתה ריו דה ז'ניירו. ממש לא. בכל קרנבל מוצאים בריו את מותם אנשים רבים, וזה בעיניהם מחיר השמחה. בתל אביב היה נהוג לסכם את האירוע במילים: "מסע העדלאידע עבר בהצלחה, ואף ילד לא נפצע". (על פיגוע טרור לא שמעו אז). יואל זילברג, במאי העדלאידע, היה אומנם אומר בישיבות מדי פעם: "נוציא לרחוב גושים של צבע, שירקדו לאורך המסלול". אבל במונחים תל אביביים "גושים" הם שש בנות, שאחת מהן חולה ושתיים איחרו להגיע.

אין בתל אביב מסלול מיוחד כמו בריו למצעד של קרנבל, והמוצג הגבוה ביותר אסור שיפגע בחוטי חשמל, שהנמוך שבהם היה בגובה של ארבעה מטרים. עם מקדמי הביטחון שננקטו עד שהמידות הגיעו אלינו לשולחן העיצוב, נשאר למוצגי הענק שראינו בחזיונינו שלושה מטרים. העגלות שנגררו על ידי הטרקטרונים המכוערים היו בגובה של מטר ועשרים. נותרו לנו שני מטרים כדי לחולל ניסי שמחה. בנוסף נאמר לנו: "וגם אל תעשו אותם ארוכים מדי, כי הפנייה מבן-יהודה לאלנבי די חדה".

בשנות השישים תכננו אריק ואני שלוש עדלאידות, שאחת מהן לא צעדה בגלל הפרעות של הקהל, ואחת, האחרונה, הייתה העדלאידע שבה באו לכלל ביטויי שמחת הניצחון במלחמת ששת הימים.

לצערי אין לי כמעט חומר חזותי מהעדלאידות ההן. הנה שתי תמונות מהימים ההם:

אבל כעבור עשרים שנה, כשהאחראים על השמחה בעיריית תל אביב לא התחלפו, שוב פנו אליי. באותו זמן כבר לא עבדתי עם אריק, והייתי בעצם איש המקצוע שצבר את הניסיון הרב ביותר. ושלא כדרכי הצלחתי לעקוף כמה מכשולים, מה שנקרא ללמוד מהניסיון.

לחוטי החשמל שנמתחו לרוחב הרחובות נוספו במהלך 20 השנים עוד רבים; במהלך השנים הללו לא נמצאה עדיין שום דרך אחרת להניע את המוצגים זולת הטרקטורים, שגדלו עם השנים. בריו למשל מוצגי הענק, בגובה של תשעה ועשרה מטרים, מונעים בכוחם של סבלים, שאין רואים אותם. תראו לי מישהו בארץ שיהיה מוכן ללכת לאורך רחובות עמוסי קהל בלי שיראו אותו.

לעשות עבודה יצירתית מול פקידים בארץ, ובעיקר פקידי עירייה, פירושו של דבר שאתה מצייר את מה שהפקידים היו יכולים ורוצים לעשות טוב יותר אם לא היו עסוקים בדברים חשובים יותר.

זאת הזדמנות להודות באיחור לאחד מעובדי העירייה שהיה לי תענוג לעבוד איתו – דני וייס, שהיום מנהל את תיאטרון "הבימה".

העלייה הרוסית הביאה איתה הרבה פָּסלים מקצועיים, והקדמה הביאה את הפוליאטילנים המוקצפים, קלקר בפי העם. עיקר העבודה שלי הייתה לוודא שהראשים הפורימיים מהקלקר לא ייראו כמו לנין במצעד של האחד במאי.

כמי שרגיל לעבוד ולאייר ליד שולחן בסטודיו הפרטי שלי, התברר לי שאני לא כל כך חזק ב"עבודה בצוות". במקרה הזה עבודה בצוות פירושה להראות את הסקיצות שעשית לפקידי עירייה שמקבלים משכורת כדי להגיד: "זה טוב, זה לא טוב".

יום אחד נתבקשתי לתכנן מוצג ששמו היה "גיבורי הבידור הישראלים", וההנחיות (בדרך כלל לא הייתי עובד עם "הנחיות") היו כדלהלן:

על סוס שמוביל עגלה יושב "מלך הבידור" דודו טופז, כלומר בובה שלו, והוא מוביל בעגלה את כל הדמויות שבידרו אותנו: שייקה אופיר, אורי זוהר ואחרים.

לא הבנתי את העניין, עד שהודלף לי שזה מוצג שממומן על יד טופז.

לא רק שהתנגדתי לעצב מוצג כזה, אלא שסיפרתי את הדבר למה שנקרא "תקשורת", ובכתבות יצאו כמה פקידים די נלעגים:

נדמה לי שהמוצג צעד בסופו של דבר במצעד העדלאידע, אבל לא אני תכננתי אותו.

לאחר מסע העדלאידע ראיינה אותי דניאלה שמי, והנה הריאיון:

בחרתי להראות פה סקיצות למוצגים שתכננתי ושהוועדה לא קיבלה. ניסיתי גם לדלות מזיכרוני את הסיבות לדחייה של כל מוצג.

בעדלאידות ההיסטוריות של ברוך אגדתי היה מוצג קבוע – הלוויתן של יונה, שהוא בעצם המקור של יפו-תל-אביב. גם אני רציתי להוביל לווייתן כמחווה ללווייתן ההוא והצעתי את ההצעה הזאת:

זה נראה לוועדה יקר לביצוע, והפקידים חששו גם שהוא לא יוכל לבצע את הפנייה בין הרחובות בן-יהודה ואלנבי.

בתקופה ההיא היו בתל אביב המון "מכוני בריאות", הגדרה מכובסת ל"בתי זונות".

אז הנה סקיצה שעשיתי במיוחד כדי שהפקידים ידחו אותה:

בכלל, עשיתי כמה מוצגים שידעתי שיידחו כדי שאחרים אולי יתקבלו.

והנה עוד כמה סקיצות למוצגים שידעתי כבר כשעיצבתי אותם שאין סיכוי שיעברו בוועדה:

המודל של "דרקון סיני מתפתל", אחד המוצגים העיקריים בתהלוכות סיניות,  קיבל אצלי צורות שונות.

דרקון אחד ניסיתי לעשות בצורת הבלטות של "אקרשטיין" (מה שנקרא אריחים משתלבים), שהיו מאוד מדוברות אז. ומה שרציתי במיוחד שיצא לפועל היה "קקי של כלבים":

רוב ה"דרקונים" האלה נדחו מהסיבה הכי ישראלית (ראו גם לעיל) והיא שאף אחד לא מוכן ללכת בתהלוכת עדלאידע כשהוא מכוסה והקהל לא רואה אותו.

מרגע שמישהו המציא את הסיסמא המטופשת "עיר ללא הפסקה", אמרתי בכל מקום את דעתי והזכרתי שבילדותנו, שהייתה אומנם בכרכור ולא בתל אביב, "ללא הפסקה" בבית הספר היה עונש כבד. אבל אנשי הוועדה, שהייתה מורכבת כולה מפקידי העירייה, אפילו לא הסתכלו על הסקיצה:

גם הסקיצה הבאה, שבה ניסיתי לדבר על השתלטות המחשב על חיינו (זה היה בשנת 1998) לא עברה. שניים מחובשי הכיפה מבין חברי הוועדה לא אהבו את הרעיון שיהיו בעדלאידע דמויות עירומות.

גם זה לא עבר:

כי חברי הוועדה לא הכירו את הסיפור.

שתי ההצעות להתייחס למה שהטלוויזיה עושה לילדים, זכו לתגובה "מפחיד":

דובר אז הרבה על הרעיון של חוף נפרד לגברים ונשים. למען האמת אין לי מושג אם זה עדיין קיים בתל אביב. הנה הסקיצה, שלא זכתה אפילו לחיוך:

וכעת כמה מוצגים שלא התקבלו, למרות שאני חשבתי וקיוויתי שיתקבלו.

לתופעת הירידה מהארץ קוראים היום "רילוקיישן", ואף אחד לא מכנה את היורדים "נפולת של נמושות", כפי שכינה אותם רבין.

הוועדה לא אהבה לראות יורדים שמחים, והמוצג לא התקבל בטענה שהוא יקר לביצוע. טענה מוצדקת…

עוד מוצג שנפסל בטענה שהוא יקר לביצוע היה זה:

קראתי לו "חייזרים בתל אביב".

כבר אז בימיו של רוני מילוא דובר על רכבת תחתית, ואני הצעתי מוצג שמראה את רוני מילוא בדמותו של בלאומילך:

לא עבר. ורוני אפילו לא ראה את זה.

גם "הישראלי בחו"ל" לא הצחיק אף אחד:

וגם הניסיון להראות את מקומם של הקניונים בחיינו נדחה בבוז:

בשנות ה-80 וה-90 צצו המון בתי קפה חדשים בתל אביב. רבים מהם ניסו להיות מיוחדים באמצעות עיצוב יתר. ניסיתי לשים ללעג את "העודף העיצובי" ועיצבתי גם את המלצריות והלקוחות. ממש לא הובן:

גם "הפאב התל אביבי" לא התקבל:

עשיתי כמה הצעות לנושא פקקי התנועה בתל אביב. להלן אחת מהן. חברי הוועדה לא ראו בפקקים בעיה שכדאי לדבר עליה בפורים:

גם הדינוזאור, שדרכו רציתי להעביר את דעתי על שיגעון הבורסה של הימים ההם, נשאר כסקיצה:

גם בנושא הרעש התל אביבי, שמציק לי עד היום, עשיתי כמה ניסיונות. כולם נשארו על הנייר, כמו הסקיצה הזאת:

ולרעש חיובי: עוד לפני שדודו טופז ביקש לממן מוצג שבו הוא יוביל את בדרני ישראל, הצעתי מוצג שקראתי לו "מועדון הזמר העברי", שבו היו אמורות להיות בובות של חשובי הזמרים (נסו לקרוא את השמות מהסקיצה). גם זה לא נבנה:

הבאתי ברשומה הזאת רק מעט מהמוצגים שהצעתי, שלא עברו את הוועדה.

ואסיים בכמה מוצגים שנבנו.

הנה אחשוורוש עם הרישום שעשיתי כהכנה:

הנה מוצג "התנועה":

וכאן אני עובד עליו:

הנה כמה מגיבורי המגילה:

הנה "מכבש המיסים":

"שכנים":

"חוף הים":

המוצג שזכה לתגובות רבות, כדי להראות שבכל זאת הייתה לוועדה פתיחות מסוימת, היה המוצג שזו הסקיצה שלו:

הפקידים כל כך אוהבים את החוף התל אביבי, ואולי גם שני החברים הדתיים לא נכחו במקרה בישיבה, כך שהסקיצה התקבלה.

הנה הבובה במלוא הדרה:

בזמן הצגת הסקיצה עשיתי טעות ואמרתי בדיחה שכבר אז הייתה עתיקה: "ירושלים זכתה להיות שלמה, אבל תל אביב היא חתיכות חתיכות". החברים כל כך צחקו (בדיחות לשוניות תמיד מצחיקות פקידי עירייה), שהחליטו שזה יהיה שם המוצג. ואכן הכנסנו בו גם את החומות של ירושלים:

בסקיצה תוכלו לראות שהבובה הייתה צריכה להיות מוקפת 15 נערות בבגדי ים.

במציאות זה הצטמצם לשש.

והנה מכתב שקיבלנו יום אחרי העדלאידע:

בנוסף הצעתי שראש העיר רוני מילוא ירכב על סוס בראש המסע, כמו שעשה בזמנו מאיר דיזנגוף. אבל רוני סירב. לאחר שסיפרתי את זה וזה פורסם בעיתון, הוא בכל זאת הסכים ועלה על סוס:

עוד על העדלאידות תוכלו לקרוא כאן.