פטט ובעבוע

*הרשומה מוקדשת לזכרה של ידידתי יעל רנן (2020-1947).

צילום: עדי מזן

כמו למחבר הרוח בערבי הנחל, קנת גראהאם, גם ליעל רנן, שתרגמה את הספר לעברית, היו באישיות שני צדדים כמעט הפוכים. מצד אחד יעל רנן – פרופסור לספרות, שתרגמה את יוליסס של ג'יימס ג'ויס, שבעיני רבים הוא אחד הקשים מכל התרגומים שנעשו מאנגלית. ומצד שני יעל "הילדה", שלפעמים גם הדיבור שלה היה כמו של ילדה בת שש.

יעל – הילדה שאהבה פיות, שהמרפסת שלה הייתה גן קסום שבו חיו פיות וגמדים בתוך יער שהיא בנתה. החברות שלנו התחילה בזכות אוסף ה"פרסים" שנתתי לה ("פרסים", למי שלא זוכר או לא מכיר, הם איורים קטנים וצבעוניים, שהיו שכינו אותם "תמונות חלקות". בילדותנו אהבנו לאסוף אותם).

יעל – שבפעם האחרונה שנפגשנו פרץ ויכוח קשה בינה לבין אבי ליבנת חברי, כשהיא סיפרה שהיא מכורה לתוכניות ריאליטי ואבי טען שהכול שם מתוכנן מראש ולא אמיתי. יעל כעסה וטענה שאבי, ובכלל אנחנו הגברים, הורסים לה את הפנטזיה…

הנה כמה ספרים שכתבה יעל:

אציג כאן בעיקר מאיירים שאיירו את הרוח בערבי הנחל, אבל אקדים בכמה הרהורים על הספר ועל התרגומים.

הרוח בערבי הנחל (The Wind in the Willows), שהיום רבים אוהבים לאהוב, לא התקבל בחיוב כשראה אור בשנת 1908. ב"טיימס", שהיה העיתון החשוב ביותר, נכתב שמדובר ב"שטויות באיכות ירודה".

היום, בעידן שמכונה פוסט מודרניזם, קל יותר לקבל יצירה שתפורה מיסודות שונים: סיפור פסטורלי, שעיקרו אהבת הנהר, אבל גם סיפור הרפתקאות של בריחה, מאסר ומלחמה וגם יסוד מיסטי של אגדה מיתולוגית.

מי שרוצה ימצא מצד אחד את ההתפעלות של גראהם מהמצאת המכונית – שהרי גם הקרפד היה חלק מאישיותו המורכבת של קנת גראהם – וגם את הרתיעה מהתיעוש המהיר, שכובש את אנגליה האדוארדיאנית.

בשמו של הספר, הרוח אומנם נושבת בעץ הערבה, אבל בספר עצמו עץ הערבה לא מוזכר אפילו פעם אחת. ואולי הסיבה לכך היא ששם הספר לא ניתן על ידי גראהם אלא על ידי המו"ל. גראהם הציע את השם "החפרפר והעכבר".

והעיקר כמובן – האהבה האין-סופית של גראהם לתמזה (בעניין זה אני שותף נלהב שלו).

אני לא מוסמך לתת ציונים או הערכות לתרגום מאנגלית, אבל בהקשר של הנהר אני רוצה להביא קטע אחד בשלושה תרגומים שונים. זה המקור:

התרגום הראשון לעברית נעשה בשנת 1971 על ידי יונתן רטוש:

12 שנה מאוחר יותר, כשיעל רנן תרגמה את הספר, היא ספרה לי שלא יכלה לוותר על ה"פטט ובעבוע" הנפלא של רטוש:

ובכלל, התרגום שלה מושפע באופן מודע מהתרגום של רטוש.

והנה אותו קטע בתרגומו של אוריאל אופק, משנת 1984, תרגום שעבר עריכה על ידי בתו, עטרה אופק, בשנת 2018:

שם ה"פטט ובעבוע" הפך להיות "פטפוט ופכפוך". ובתרגום של יניב פרקש, במהדורה המוערת שיצאה בהוצאת אריה ניר ללא ניקוד בשנת 2013, זה הפך להיות "פטפוט ובעבוע":

כאן אני חייב לציין שגם לי היה חלום להוציא מהדורה מוערת לספר הזה והתחלתי לאסוף את ההערות, רק לא חשבתי שאני מתאים לתרגם את הטקסט החכם הזה.

ועוד הרהור על אישיותו של גראהם:

הרבה נכתב על היחסים הלא מושלמים, בלשון המעטה, בינו לבין אשתו. מספרים שקנת אמר לה: "את מתעניינת באנשים ואני במקומות".

אז נכון שהוא ידע לגרום לנו הקוראים לאהוב את המקומות שהוא אהב, בעיקר את הנהר, אבל אני לא מכיר עוד קטע ספרותי שמתאר יפה יותר ומרגש יותר את היחס שלנו לבית, כמו הקטע שבו ערב אחד, כשהעכברוש והחפרפר חזרו מטיול ועברו די קרוב לבית של החפרפר, שננטש לפני זמן רב. ואז מרגיש החפרפר העלוב את ריח הבית. הנה קטע מהתרגום של רטוש:

וכעת לאיורים. מאיירים הרבים שראו בספר הזה יצירת מופת שכדאי להם להיות קשורים בה.

כפי שאתם יודעים, כאשר "הרוח בערבי הנחל" יצא לאור ב 1908 הוא לא היה מאויר.

אחר כך ניסו כמה מאיירים להציע לגראהם איורים, והוא לא אהב את כולם. ואז התקיימה הפגישה המפורסמת בינו לבין שפארד. כשאני כותב "הפגישה המפורסמת" זה בגלל שבכמה מהדורות צירף המו"ל את זיכרונותיו של שפארד מהפגישה. בעברית זה הופיע בתרגום הראשון של רטוש, בהוצאת "מחברות לספרות". הנה קטע קצר על הפגישה:

והנה עוד קטע, שמתאר את הפגישה השנייה, כשגראהם ראה את האיורים:

אז הנה להזכירכם כמה איורים של שפארד, מהאיורים הכי ידועים שלו (אולי מלבד האיורים לפו הדוב):

ברבים מהספרים המתורגמים מודפסים האיורים של שפארד, ולכן בכמה מקומות אשווה את האיורים של מאיירים שונים עם אותה סיטואציה אצל שפארד.

ומכאן לארתור רקהאם.

רקהאם היה מבוגר משפארד ב-12 שנה וצעיר מקנת גראהם ב-20 שנה. לצערי אין לי מושג אם הוא אייר את הספר לפני שפארד. נראה לי שכן, אבל גראהם לא ממש התחבר לציורים העמוסים שלו. אגב, הספר הזה היה האחרון שאותו רקהאם אייר.

אנא השוו את האיור האחרון עם אותה סצנה באיור של שפארד:

ועוד ציור של רקהאם ובעקבותיו ציור מקביל של שפארד:

והנה עוד איור לאותה סצנה, של מאייר בן זמננו, כריס דאן (Chris Dunn):

כריס דאן, שמכיר היטב את רקהאם, הוא מאייר אנגלי שאוהב מאוד לצייר בעלי חיים.

המאייר הבא הוא פול בראנסון (Paul Branson). הוא היה אחד המאיירים האמריקאים הראשונים שאיירו את הספר:

גם בראנסון הכיר היטב את רקהאם.

ומכאן למאיירים מאוחרים יותר:

אתחיל בריצ'רד קופארי (Richard Cuffari), שחי בין השנים 1978-1925, מאייר אמריקאי, בוגר "פראט", שהיה קרוב לגיל 40 כשהתחיל לאייר ומאז אייר ספרים רבים, רובם עלילות היסטוריות, וגם מדע בדיוני. הרוח בערבי הנחל היה הספר הראשון שאייר:

אין ספק שהוא הכיר היטב את שפארד. הנה הסצנה הזאת שאייר שפארד:

ומכאן למאיירת אמריקאית שהספר הזה שאיירה זכה להצלחה עצומה – טאשה טיודור (Tasha Tudor), שחיה בין השנים 2008-1925 ואיירה אותו ב-1966:

עוד מאייר שהתמודד עם הספר הוא רוברט גיי'. לי (Robert J. Lee) (1994-1921), גם הוא אמריקאי והוא אייר את הספר ב-1969:

המאייר הבא הוא הבריטי אריק קינקייד (Kincaid) (2023-1931). הנה שני איורים שלו:

את האיור האחרון השוו עם האיור של שפארד:

וכעת לפטריק בנסון (Benson), מאייר בן זמננו שנולד ב-1956. הוא למד אמנות בפירנצה ואת הספר אייר ב-1994:

אני אוהב את האיורים שלו. הוא הכיר היטב את שפארד.

הנה להשוואה איור של שפארד:

וכעת למאיירת שהרוח בערבי הנחל עם האיורים שלה זכה להצלחה ענקית, והיא אולי יכולה להתחרות בשפארד (מבחינת המכירות לא מבחינת האיכות). שמה אינגה מור (Inga Moor); היא ילידת 1945, סופרת ומאיירת. היא נולדה אומנם באנגליה, אבל מגיל שמונה חיה באוסטרליה ונחשבת למאיירת מבוקשת מאוד. אם להאמין לה, הרוח בערבי הנחל שאיירה נמכר ביותר ממיליון עותקים.

מי שלא יודע שהספר הזה אויר בשנת 2000, עשוי לשייך אותו למאה ה-19:

השוו את האיור האחרון עם האיור של שפארד של אותה סצנה:

גם המאייר הבא הוא אוסטרלי. שמו רוברט אינגפן (Ingpen), והוא מאייר וסופר שנולד ב-1936 ואייר ספרי קלאסיקה רבים, בין השאר ספרים של דיקנס, לואיס קרול, אנדרסן, קיפלינג ורבים אחרים. הנה שני איורים שלו לספר:

הוא כנראה התקנא באינגה מור ואייר את הספר ברוח די דומה שבע שנים אחריה.

באוסטרליה, כך אני מניח, אוהבים מאוד את הרוח בערבי הנחל.

הנה פוסט על המאיירים של הרוח בערבי הנחל בבלוג WaterBearReads. וגם סרטון של אותה אחת שמציגה את האיורים.

מקווה שלא הטרחתי אתכם. ככה זה כשאוהבים..