איורים מנמיכי שירה

מאייר שייך בדרך כלל לתחום "מספרי הסיפורים".

מי שקורא את הבלוג שלי הבחין בוודאי שכל תחום או נושא שאני עוסק בו עובר דרך המסננת הזאת של הסיפור, לפעמים אפילו האגדה.

תחום ההיסטוריה, הכלכלה, הצבא ואפילו הדת  – לכולם אני מתייחס כאל סיפור, ואם אני מאייר אותם, הם הופכים מהיסטוריה לסיפור, מצבא לסיפור ומדת לאגדה.

הספרות, שלאחרונה לא אוהבת להיות שייכת לתחום הסיפור, כבר דחתה מזמן את האיור מדפיה והשאירה לו מרחב מחיה רק במה שמכונה "ספרות ילדים". ואם הספרות כך, השירה על אחת כמה וכמה.

השירה, לפחות זאת של מאה השנים האחרונות, רואה באיור ממש עלבון. אם פושקין היה עוד מקבל את התואר "מספר סיפורים" (בין השאר מכיוון שהוא גם התפרסם ככותב סיפורים ואגדות ולא רק כמשורר), אז היום יש מעט מאוד משוררים שיאהבו את התואר הזה.

אני מאייר כבר קרוב לשבעים שנה, ובמשך כל השנים האלה פנו אליי מעט מאוד משוררים לאייר את שיריהם.

מדי פעם אנחנו רואים ספרי שירה שלשירים מצורפים יצירות אמנות חזותיות (בדרך כלל ציור), אבל אלה לא נעשו על פי השיר, אלא נלקחו כשותפות בין משורר לבין אמן ידוע.

מהמעט שעשיתי שיכול להחשב כאיור לשירה אני יכול לציין את הספר הזה:

וגם שם ניסיתי להיות קצת פחות "מספר" וקצת יותר "צייר". (כל המירכאות הן באחריותי).

וכמובן שצריך לזכור שזה לא מקרה ש"משורר מבקש ממאייר לאייר לו…"

ומכל זה תבינו שהיחס שלי לשירה גם הוא מגיע בעקבות התכונה שלי כמספר, ולכן לא תופתעו שאני אוהב את שיריה של ויסלאבה שימבורסקה ושל דומיה (משוררים בישראל לא אזכיר כרגע) וזה כמובן דווקא מהסיבות שטהרנים רבים בתחום השירה דוחים אותה – בגלל שהיסוד הסיפורי בולט בשיריה.

כל זה היה הקדמה או פתיחה למה שאני עושה ברשומה הזאת.

במדף שליד המיטה שלי יש ספרי שירה רבים. חלק מהם עם הקדשות של משוררים שהכרתי, שנתנו לי ספרים שלהם. הם העניקו לי אותם כקורא, ולפעמים כמעריץ, ולא כמאייר, וככזה קיבלתי אותם.

הפעם החלטתי לקחת כמה מהם, להראות לכם את ההקדשה ולבחור מהם שירים ולאייר אותם.

כן, לאייר אותם.

יסלחו לי אלוהי השירה, וכן אלה החיים.

אני לא מנסה להעביר בכך איזה מסר, ואפילו לא להסיק מסקנה; אני יודע שהאיור שלי לא יגביה את השיר.

כל הרעיון הוא פשוט ודומה לרשומות רבות אחרות שאני מעלה בשנים האחרונות – מכיוון שאני עסוק באיור ספרים פחות ממה שנהגתי להיות, אני פשוט מחפש נושאים והזדמנויות לאייר.

הפעם האיורים שלי הם קולאז'ים, וכל קולאז' בנוי בעיקר מהדברים הוויזואליים שמוזכרים בשירים.

כלומר, הפשע שאני מבצע הוא כפול: לא רק שאני מאייר שירים, אלא שאני גם מביא כפשוטם דברים שבשיר נועדו כמעט תמיד להיות מטאפורות. איך לעזאזל מאיירים מטאפורה?

המשוררת הראשונה שאטפל בשיר שלה היא דליה רביקוביץ'.

דליה הייתה שכנה שלי, ולפעמים היינו נפגשים בבית קפה קטן שהיה בפינת רחוב מאפו ובן יהודה, בית קפה שמזמן נעלם.

דליה נתנה לי את הסכמתה להכניס שני שירים שלה לספר שלי, הולך איתך בלונדון.

אז הנה הספר, ההקדשה והשיר:

המשורר הבא הוא רוני סומק:

והשיר הבא הוא של חיים באר.

חיים ואני חברים ותיקים עוד מהימים שחיים היה אחראי על ספרי ילדים בהוצאת עם עובד.

חיים פרסם ספר שירים אחד, הספר הראשון שפרסם.

המשורר הבא הוא ישראל הר.

ישראל ואני גרנו בשכנות, והכרתי אותו דרך יוסל ברגנר, חבר משותף (לספר שאזכיר כאן, יוסל צייר את העטיפה). יוסל עוד יוזכר בסוף הרשומה.

במדף הספרים שלי יש ספרים רבים של ישראל או כפי שכונה על ידי חבריו, "ג'ינג'י".

השיר הבא שבחרתי לטפל בו הוא של אהוד בן עזר.

אהוד ואני ידידים מזה שנים רבות, ואיירתי לו כמה ספרים. אהוד כמעט ולא מוכּר כמשורר אבל פעל גם ככזה:

השיר הבא הוא של נורית זרחי.

נורית ואני התחלנו את הקריירה שלנו בספרי ילדים בערך באותו זמן, ואיירתי לה כמה מהספרים הראשונים שלה. השיר שבחרתי הוא מספר השירה הראשון שלה, שראה אור בהוצאת מחברות לספרות:

השיר הבא הוא של המשורר מירון איזקסון.

למירון איירתי ספר ילדים, הרשימה הקובעת, שראה אור גם בסין.

והנה עטיפת הספר, ההקדשה והאיור:

השיר הבא הוא של לאה נאור.

את לאה נאור הכרתי בזכות בעלה מרדכי נאור, איתו עבדתי בזמנו בעיתונים "במחנה" ו"במחנה גדנ"ע".

איירתי ללאה גם ספר ילדים:

ולשיר:

המשורר הבא הוא אשר רייך, שהלך לעולמו לפני חודשים אחדים. בעבר היה לנו קשר חברי, אבל שנים רבות לא נפגשנו.

השיר הבא הוא השיר "יוסל" של המשורר דוד רוקֵח.

השארתי אותו לסוף מכמה סיבות: ראשית, למרות שיש לי הקדשה מהמשורר, אני לא בטוח שפגשתי בו אי פעם. ומצד שני, מכל המשוררים שהבאתי כאן, לרוקח איירתי הרבה במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות". העורך זיסי סתווי העריך אותו מאוד.

מכל המשוררים שהעליתי כאן, רוקח הוא קצת נשכח. דווקא בחו"ל הוא זכה להערכה רבה.

אם הרשומה הזאת עוסקת באיורים לשירה אז כדאי להזכיר שרוקח היה גם צייר. תראו בהמשך את הרישום על עטיפת הספר, זה רישום שלו.

את אחד מספריו, ערער עלי שחם, אייר לו הצייר יוסל ברגנר:

את הידידות ביניהם העלה דוד רוקח בשיר הזה:

וכאן, בגלל שיוסל היה חבר קרוב שלי, שיבצתי בקולאז' ציור שעשיתי ליוסל באחד מימי ההולדת שלו:

מאחר שאנחנו עוסקים בשירה והזכרנו את יוסל, אז הנה עוד שיר שנכתב עליו:

השיר הזה הוא של חבר אחר של יוסל, שמו בארי האמפריז,שרבים מכירים אותו בכינוי Dame Edna:

יוסל ובארי היו חברים עוד כששניהם גרו באוסטרליה.

אשמח לקבל תגובות על הגישה הבלתי מקובלת שאני מציג פה.