כשכתבתי את הרשומה הקודמת, איורים מנמיכי שירה, הבאתי בסופה צילום של השחקן האוסטרלי-אנגלי בארי האמפריז, שרבים מכירים אותו בתור הדמות הנשית "דיים עדנה".
סיפרתי שם שהאמפריז היה חברו של יוסל ברגנר. ואז נזכרתי בהצגה אוליבר, שבה צפינו בלונדון, יוסל, אודרי ואני. שם פגשנו את בארי האמפריז, ששיחק בה את דמותו של פייגין.
שורה ארוכה של שחקנים התמודדו עם הדמות של פייגין, וכמובן גם מאיירים רבים איירו אותו. אז הרשומה הזאת היא על דמותו של פייגין.
דיקנס – אשף תיאורי הדמויות – נתן אומנם תיאור של פייגין, משהו כמו: יהודי זקן מאוד ומצומק, שפניו הנבזיות והדוחות למראה מוסתרות על ידי שיער אדום סבוך. כך שבעצם את הפנים של פייגין הוא השאיר לדמיונם של המאיירים.
הנה פייגין של ג'ורג' קרוקשאנק, שממנו הושפעו מאיירים ובמאים רבים:
היום, כשהאנטישמיות באנגליה מרימה ראש, ואפילו כמה ראשים, כדאי להזכיר שהאנטישמיות הממוסדת התחילה באנגליה.
מי שלא זוכר, שיקרא את גיבורי מצודת יורק. אני גם מזכיר לכם שריצ'רד לב הארי ביקש שבטקס ההכתרה שלו ירחיקו את היהודים מהאזור כדי שלא יטמאו את ההכתרה.
ועל הסוחר מוונציה אין צורך לספר.
אז הנה הגענו לדיקנס.
פנים רבות היו לדיקנס, שבתקופה מסוימת נחשב לאדם הידוע ביותר בעולם (כמובן שכאשר היו אומרים "בעולם", הכוונה הייתה "בעולם המערבי"). הוא היה בן למשפחה ממעמד נמוך/בינוני, שאהב להתלבש בהידור (יעני "דנדי") והדיבור שלו היה די מושפע מהדיבור של הקוקנים. וכולם, כולל מלכים ושועי עולם, רצו להיות חברים שלו. היה לו שיגעון לשמור על שמו הטוב, ובכל פעם שהתפרסמה בעיתון ידיעה לא מחמיאה עליו, מייד למוחרת הגיע למערכת העיתון מכתב תגובה מפורט ממנו.
בפי מעריציו היה מכונה "ידידם הבלתי נלאה של המדוכאים".
הוא גם זה שנטש את אשתו האלכוהוליסטית, אם עשרת ילדיו, בשביל שחקנית צעירה.
ואז, בספר השני שכתב, אוליבר טוויסט – שהוא הספר הראשון שלו שבו יש מסרים חברתיים – מופיעה דמותו של פייגין – יהודי רשע, האבא של כל הנערים הגנבים, דמות שאין בה שום צד חיובי.
החוקרים פשפשו ומצאו שאת דמותו של פייגין הוא ביסס כנראה על דמותו של פושע יהודי ידוע בזמנו, מישהו בשם אייקי סולומונס, שמת בשנת 1850.
החשיבות היחידה שיש לגילוי הזה היא שבעזרתה מנסים תומכיו להסביר שדיקנס לא היה אנטישמי, מאחר שבעצם הוא לא הכיר אישית יהודים ורק הסתמך על דמותו של סולומונס, שבזמנו נחשב לסטריאוטיפ של פושע מתועב.
לכן סולומונס לא יוזכר אצלי ברשומה מכאן והלאה.
וכאן ארשה לעצמי לא לדבוק בסדר הזמנים הכרונולוגי ואפתח בסרט אוליבר טוויסט, של רומן פולנסקי, שיצא בשנת 2005. מי שמשחק שם את פייגין הוא השחקן הנפלא, שאני אוהב במיוחד, בן קינגסלי:
כשנשאל קינגסלי למה הסכים לשחק את פייגין, הוא ענה שיש לו מספיק קרדיט על כך שהוא "פרו-שמי", אחרי שגילם בעבר גם את שמעון ויזנטל, גם את אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק וגם את יצחק שטרן ברשימת שינדלר, וחוץ מזה הוא חצי יהודי…
בהקשר זה כדאי להזכיר שרומן פולנסקי הוא יהודי ניצול שואה.
פולנסקי דאג שאף אחד בסרט לא יקרא לפייגין "יהודי". כמו כן קינגסלי לא נראה בו עם כיסוי ראש.
ולפני שאציג עוד פרשנויות של במאים ושחקנים לדמותו של פייגין, נחזור לדיקנס.
הקביעה שדיקנס לא הכיר יהודים היא לא מדויקת. כאשר הוא מכר את הבית שלו בכיכר טוויסטוק, הקונה היה יהודי בשם דייוויס, שנדמה לי שהיה מלווה בריבית, ודיקנס סיפר שהיה אדם ישר והגון.
אשתו של היהודי הזה, אלייזה דייוויס, כתבה בשנת 1863, כשעמדה לצאת מהדורה חדשה של אוליבר טוויסט, מכתב זועם לדיקנס על דמותו של פייגין.
במכתב היא החמיאה לדיקנס על "פעילותו האצילה למען מדוכאי ארצנו" ואז גערה בו על עיצוב דמותו של פייגין ואפילו אמרה שהוא יכול לכפר על הנזק בכך שיתרום תרומה למימון בית חולים יהודי בלונדון…
דיקנס כמובן התנער מאשמת האנטישמיות ובתשובה אפילו אמר עוד משהו מעליב כמו: "אם העם היהודי האינטליגנטי ראה בכך 'עוול גדול', אז אולי הם פחות חכמים והגיוניים ממה שחשבתי תמיד…"
דיקנס, כך טוענים, למרות שהתנער מהאשמה, המעיט מאותו רגע במהדורה החדשה שהייתה בדיוק בהדפסה, לכנות את פייגין "יהודי".
עד פרק 38 התואר "יהודי" הופיע 257 פעמים, לפעמים אפילו בלי השם פייגין. מפרק 39 ואילך המילה "יהודי" מוזכרת מעט מאוד, וזאת הגרסה המוכרת היום.
מאוחר יותר, בשנת 1864, כשדיקנס כתב את חברנו המשותף (Our Mutual Friend), הוא הכניס לספר דמות של יהודי שנקרא רֵעַ (Riah), שהיה מנהל את ענייני ההלוואות של פלדג'בי. בספר מתאר דיקנס את רע כדמות ממש אצילה… ודווקא הבוס שלו, הנוצרי, הוא הדמות השלילית.
אבל מי שמכיר את הספרות האנגלית יודע שדיקנס לא היה צריך להכיר יהודים כדי לתאר את פייגין.
יהודים מרושעים היו אצל צ'וסר בסיפורה של נזירה, אצל מארלו בהיהודי ממלטה, אצל שייקספיר כאמור בהסוחר מוונציה, והיו עוד כמה.
בכל מקרה, הגברת דייוויס התרצתה (ואולי דיקנס אפילו תרם משהו לבית החולים) ושלחה לו במתנה ספר תנך…
וכעת חזרה לקולנוע.
יותר מעשרים סרטים הופקו על אוליבר טוויסט, ואני מדבר רק על אוליבר טוויסט ולא על המחזמר אוליבר.
ב-1922 יצא סרט אילם בבימויו של פרנק לויד. את פייגין שיחק בו לון צ'ייני (Lon Chaney):
הנה הוא בתפקיד פייגין:
צ'ייני היה אמן האיפור. הכרנו אותו גם בתור הגיבן מנוטרדאם ופנטום האופרה.
את פייגין, הדמות המפחידה שלו, היה אפשר להעתיק כמו שהיא ל"שטירמר".
ג'קי קגני, הילד ששיחק את אוליבר, סיפר שבמשך הצילומים הוא ממש פחד מהדמות, אבל רק כששם לב שפייגין לועס מסטיק זה קצת הרגיע אותו.
כשהסרט יצא, בין שתי מלחמות העולם, כמעט שלא נשמעו מחאות על הדמות, אבל בשנת 1948, כשאנחנו היינו עסוקים פה בהקמת מדינה, ביים דייוויד לין הגדול את אוליבר טוויסט, שנחשב לסרט החשוב ביותר שנעשה על פי הספר, ושם פייגין מגולם בידיו של לא אחר מאשר אלק גיניס:
לין לא ניסה להקטין את הקריקטורה האנטישמית, למרות כמה יועצים. אדרבא, הוא התעקש שגיניס יהיה דומה לאיור של קרוקשאנק, ואפילו שכר מְאַפְּרים מיוחדים שיעשו את זה. הוא אפילו הוסיף לגיניס אף מלאכותי.
בארצות הברית הבינו שתהיה בעיה, אז הם עשו הקרנה מיוחדת למועצת הרבנים של ניו יורק, והמועצה קבעה שמדובר ב"כלי של אנטישמיות בוטה". הקרנת הסרט בארצות הברית נדחתה בשלוש שנים, וגם זה לאחר שקיצצו ממנו 12 דקות.
בארץ, אגב, הוא נאסר להקרנה.
מכל ההפקות, בחרתי לספר לכם על עוד הפקה. והפעם אוליבר – גרסה של המחזמר מ-1968. הבמאי הוא אחד הגדולים – קרול ריד (שאני אחזיק לו טובה כל חיי על הסרט האדם השלישי).
לא ראיתי את הסרט הזה, אבל הביקורות מהללות אותו והסרט זכה באוסקר.
מי ששיחק את פייגין היה השחקן רון מודי (Ron Moodi):
פייגין של מודי הפך להיות תפקיד חייו, והוא קיבל מחמאות רבות על כך שהפך דמות אנטישמית למשהו שהיה בעיקר מצחיק, משעשע ומבדר.
את מודי, שהלך לעולמו ב-2015, אהבתי מאוד גם בעכבר על הירח וגם ב-12 הכורסאות של מל ברוקס. הוא היה קומיקאי מצוין.
וכעת לעוד שני ספרים שיצאו על פייגין.
הראשון הוא זה:
שכתב ואייר ויל אייזנר:
אייזנר הוא מגדולי הקריקטוריסטים ומחברי הרומנים הגרפיים של כל הזמנים. הוא בחר לספר את העלילה בצורת ריאיון בין פייגין לדיקנס בלילה שלפני תלייתו של פייגין:
וספר שראה אור לא מזמן:
אליסון אפשטיין היא סופרת שאוהבת גם היסטוריה וגם פשע. היא יהודיה כמובן וחיה בשיקגו.
בספר היא מביאה את דמותו של ג'ייקוב פייגין הרבה לפני שאוליבר טוויסט הגיע. הסיפור הוא מנקודת מבטו של פייגין.
הספר הזה לא ישנה כנראה את התפיסה הכללית על פייגין כסמל ליהודי הרע שהביא דיקנס, בין אם במכוון ובין אם לא, אבל הוא נשמע מעניין (לא קראתי אותו).
לסיום עוד כמה פרטי טריוויה בעניינו של פייגין.
- למי שלא זוכר – פייגין נתלה בסוף.
- דיקנס היה בן 25 כשכתב את אוליבר טוויסט, הספר השני שלו, שהופיע גם הוא בהמשכים.
- כנראה שאת השם פייגין שאל דיקנס מילד שהכיר בילדותו. שמו היה בוב פיגֶן, שדווקא היה דמות
חיובית מאוד. לימים, בבגרותו, ניסה דיקנס למצוא את פיגן ולא הצליח.
- גם רואן אטקינסון הופיע בתפקיד פייגין:
ולמה לא? אם הוא יכול לשחק את מגרה של סימנון, פייגין קטן עליו.
עוד עובדה מעניינת:
- כשיצאה המהדורה המתוקנת, ראש ממשלת אנגליה היה בנג'מין דיזראלי היהודי.
ועוד משהו שלא ממש קשור:
כמה שנים אחרי שיצאה הגרסה המתוקנת, יצא לאור באנגליה ספרה של ג'ורג' אליוט, דניאל דירונדה:
שם מתואר יהודי עם תכונות אציליות שמעדיף לעזור לאחרים, אפילו כשהוא עצמו נפגע מזה.
לכן יש בתל אביב רחוב ג'ורג' אליוט ואין בה רחוב דיקנס.
והנה כמה איורים של פייגין:
מעניין מאוד. אני מניח שדיקנס היה אנטישמי כמו רוב סביבו הנוצרית…