דוקטור דוליטל ומיסטר הייד

המחזאי ג'ו אורטון היה כוכב בשנות ה-60. הנה קטע מהספר שכתבתי, לונדון בעקבות סופרים וספרים:

הנה עשרה ספרים שהשניים טיפלו בהם. כעת הם במוזיאון של איזלינגטון:

והנה אחד הספרים על חייו של אורטון:

כאן אפנה אתכם לראיון עם ג'ו אורטון.

הרעיון של הזוג לקחת ספרים מהספרייה ולשנות אותם מצא חן בעיניי מאוד. אם לא היה תקוע לי בראש המשפט ששמעתי כבר בילדותי, "אסור לקשקש בספרים", ייתכן שהייתי עושה משהו דומה למה שעשו אורטון והוליוול.

מדי פעם אני משתעשע ומפתיע את עצמי עם שילובים של כל מיני ספרים שאהבתי בילדותי.

כמובן שאני לא נוגע בספרים עצמם, אלא מצלם ומערבב תכנים. אולי יום אחד – כשיפסיקו לגמרי לקרוא ספרים, ואנחנו כבר בדרך, וגם כשלהגיד את האמת יהיה ממש בושה, ואנחנו כבר בדרך – יהיה מותר לקשקש על ספרים, ותוכלו לקחת את מה שתראו פה ולשלב בספרים. בינתיים, אנא התייחסו לזה כאל ספר בפני עצמו, שיש בו עשרה פרקים. הראשון הוא זה:

תמיד רציתי לחבר בין שני הרופאים האלה שאהבתי בילדותי. האיור של ד"ר דוליטל הוא של המחבר יו לופטינג, ואת האיור השני של מיסטר הייד המרושע מצאתי ברשת ואין לי מושג מי צייר אותו.

והנה הטקסט:

זה אולי יישמע לכם מוזר, אבל את אמיל והבלשים ואת יבגני אונייגין קראתי בערך באותו הגיל. אז הנה הפרק הבא:

יש גם קשר בין השניים עבור קורא העברי, שכן התרגום הראשון של יבגני אונייגין נעשה כזכור על ידי אברהם שלונסקי, והיוזמה לתרגם את אמיל והבלשים לעברית אף היא של שלונסקי, ובספר הוא אף כתוב כעורך:

הנה הטקסט שלי. הוא ממש נראה נורמלי:

אגב, יכולתי לחבר לשניים האלה עוד ספר שקשור לשלונסקי – מיקי מהו, עם האיורים הנפלאים של אריה נבון:

והנה עוד חיבור שנראה ממש טבעי:

בשבילי נחום גוטמן ולואיס קרול גרו ממש באותה שכונה. אז הנה הארנבון שעומד על נחום גוטמן ונושף על פניו:

ונישאר עם גוטמן ועם חמור שכולו תכלת, שמשוטט ועובר מעולם לעולם, מפרק לפרק ובעיקר מז'אנר לז'אנר. גם גוליבר מצא את עצמו בעולמות שונים, ואולי אפילו הציץ דרך המשקפת שבה רואים את העתיד:

כשגוליבר, כפי שאתם רואים באיור, רואה את החמור שמגיע כאורח כבוד למוזיאון, הוא מגיב ממש כמו שאני הגבתי. מהטקסט אפשר ללמוד ששתי הדמויות, גם החמור וגם גוליבר, קיבלו הרבה כבוד, שלא בטוח שמגיע להם:

לעומת זאת החיבור הבא הוא מעשה אונס של ממש:

לא רק החיבור בין אדגר אלן פו ללאה גולדברג, אלא גם החיבור של רחוב ארנון (שממש קרוב אליי אגב) עם רחוב מורג, וגם החיבור בין חתול תל אביבי רעב לאורנג-אוטן שטני הוא קצת מבהיל. אבל כשאני כדרכי מחפש קשר אז אולי אני מוצא אותו בשני ה"בלשים" שבשני הספרים, שפותרים את התעלומות ושניהם בעצם אינם בלשים. האחד הוא מר דוּפָּן, גיבורו של אדגר אלן פו, האיש שהביא את החשיבה ה"היקשית", זאת שעליה ביסס קונן דויל את שרלוק הולמס; ואצל לאה גולדברג יש גיבור מקומי, דוב שמו, איש השומר, עם רטייה על העין, והוא פותר את תעלומת הכלבה הגנובה בסיפור שדה מהספר הנ"ל.

הנה כך צייר המאייר אביגדור לואיזדה את דוב:

והנה הטקסט:

ובצירוף הבא גם אתם תסכימו שיש קשר:

למרות שההבדל בין הילדים הגרמנים לילד הישראלי עליו כותב יהודה אטלס הוא גדול, וככל שמדובר בגרמניה כמו שאתם יודעים אסור להשוות, בכל זאת יש משהו דומה, בעיקר בכך שמדובר בילדים שהגדולים לא מבינים אותם. מה גם שכל מה שאני יודע על יהושע הפרוע זה מהספר הזה של יהודה:

בספר הבא תמצאו מעט דמיון בין נילס הולגרסון של סלמה לגרלף לבין ירון זהבי של יגאל מוסינזון. אפילו באיור שבו חיברתי שני איורים של שולץ ושל שמואל כץ הם ממש מופרדים:

והנה הטקסט:

אבל זה שאני, דני קרמן הקטן בן השמונה מכרכור, הזדהיתי עם שניהם, אולי זה מה שמחבר בין השניים.

ולשלושת הצירופים הבאים לא חיברתי טקסטים, ואני מציג אותם רק בזכות האיורים. האחד הוא זה:

אולי האריה בוכה כמו שאני בכיתי כשקראתי את הקטע על הפרידה של כריסטופר רובין מחבריו. זה היה כשהובלתי טיול של ישראלים בעקבות ספרי ילדים. ישבנו ממש ליד ששת עצי האורן ביער אשרווד, ואני קראתי ממש בדמעות את הקטע הזה, ואז אחת המטיילות אמרה: "מה? בשביל זה נסענו עד הנה? אני לא מבינה…" אז אתם שואלים למה אישה כזאת באה לטיול כזה? (התשובה: בגלל בעלה).

והנה פגישה בין "ספר חבורות" קלאסי של ימימה טשרנוביץ לבין ספר הנונסנס הישראלי הכי יפה לדעתי, ספר של שמעון צבר:

והאיור האחרון הוא צירוף מלאכותי של שלושה ספרים או שלוש גישות שונות של מספרים גדולים:

***