בהקדמה לספר הזה שאיירתי:
כתב חיים באר את הדברים הבאים:
את הדברים הללו ציטט חיים מהספר הזה:
ברשומה שהעליתי בעבר על העיר רָי באנגליה, שם היה גר הנרי ג'יימס, כתבתי שאף פורטרט מצויר וגם מצולם של הנרי ג'יימס לא מעביר באמת את רוחו של הסופר, והשוויתי את זה לניסיונות הרבים לצייר את ביאליק.
בשנת 1992 העלתה האוצרת כרמלה רובין תערוכה בבית ראובן, שם הוצגו גם דיוקנאות של ביאליק וגם יצירות אמנות שקשורות לכתביו.
זה היה קטלוג התערוכה:
וממנו אביא כאן ציטטות של אנשים שמתארים את ביאליק. לכל ציטטה צירפתי דיוקן של ביאליק, שלא צויר בהכרח על ידי המצוטט.
הראשון הוא זלמן שניאור:
והנה דיוקנו של ביאליק בן 30, שצייר ארנולד לחובסקי (1903):
והנה מה שכתב עליו ראובן בריינין:
ולזה צירפתי את הדיוקן שציירה אירה יאן (1905). כאן ביאליק בן 32:
והנה מה שכתב עליו שלום עליכם לאחר שנפגשו בהאג בקונגרס הציוני ב-1907:
הנה דיוקן של ביאליק שצייר יוסף טפר (לא מתוארך):
והנה טקסט שכתב שמעון ראבידוביץ בשנת 1922:
והנה פורטרט משנת 1933 שעשה חיים גליקסברג, שבהמשך אביא הרבה ציטוטים ורישומים שלו:
מעטים היום מכירים את ראבידוביץ, שמעולם לא חי בארץ. הוא היה חוקר התרבות היהודית שטען שיהודים יכולים לחיות גם בגולה, ולכן לא מלמדים עליו בארץ.
הנה מה שכתב על ביאליק אלכסנדר פן בשנת 1932:
וכאן התחריט הידוע של הרמן שטרוק מ-1923:
ואחרון המתארים הוא המשורר דוד שמעוני (שמעונוביץ):
יש אשר הנוף ההרמוני נהפך פתאום להר געש…
וכאן רישום של נחום גוטמן, שמראה את ביאליק מרצה ב"עונג שבת" ב"אוהל שם" בשנת 1930:
וכעת אני רוצה לספר כמה דברים שכתב הצייר חיים גליקסברג בספר ביאליק יום יום. גליקסברג ליווה את ביאליק וצייר גם דיוקנאות שלו וגם רישומים שמלווים את הטקסט שבספר.
הנה קטע מההקדמה:
משלושת ביאליקים העיקריים, ביאליק הסופר, ביאליק שבעל-פה וביאליק שבחיי יום יום – ניסה רושם הרשימות לתת בעיקר את האחרון, את האיש החי, בלי כחל וסרק של אידיאליזציה. ביאליק הגדול אינו זקוק לכך.
אנו, שהכרנוהו פנים אל פנים, חייבים לרשום כל פרט, כל תג. זיכרונות, רשמים, צירוף עובדות שהן קטנות, וטפלות לכאורה, מאירות לפעמים את דרכי האמן ויצירתו לא פחות ממאמרים ומחקרים. וכל היכול לרשום – אל יזניח. יבואו נא ויתארו כל פרט מפרטי הליכותיו, מעונו, כלי הבית, ולא רק מתקופת חייו בתל אביב, שהייתה גלויה לעיני כול, אלא גם ובעיקר מתקופת אודסה, וסביבתה האינטימית, ברחוב טרואיצקאיה, מאליה-ארנאוטסיקאיה וסמטת ואגנר.
נדמה לי, כי רשימות מסוג זה יש בהן כדי להקל ביום מן הימים, כשתהיה דיסטאנציה מסוימת ופרספקטיבה מספקת – על אותם שיבואו לתאר את דמותו המושלמת של המשורר. במרוצת הזמן, כשדמותו החיה של ביאליק האיש תטושטש ולא יהיה עוד על מה לסמוך, יצטרכו הללו למצוץ מן האצבע". ביגיעה רבה ישתדלו לצרף על פי אומדנא את דמות המשורר, שמתוך כך עלולה היא לצאת מסולפת, כבכל רסטאבראציה.
ברושמי את הדברים, השתדלתי לשמור על הז'ארגוניזמים, על הביטויים המיוחדים והמילים האופייניות, באידיש או ברוסית, שהיה ביאליק נוהג לשלבם בדיבורו ושהיו משווים לשיחו צביון מיוחד. ניסיתי לתאר לא רק מה דיבר, אלא גם איך דיבר.
הנה רישום של גליקסברג, ביאליק בכיסא נוח:
והנה חלק מהטקסט, שבו מצטט ביאליק את יהודה הלוי:
– מה טוב לשכב על החול כילד זה. באודסה הייתי שוכב שעות על גבי החול של לאנז'רון ומתבונן איך חולפים העננים… שם הייתי מבלה הרבה עם חאשין ועם מורה גבה קומה מקאזיונויה יברייסקויה אוטשיליטשע". שמו נשמט מזיכרוני…
היה גם מורה בישיבה…
ופתאום:
– ר' יהודה הלוי, אני אומר לך, תיאר את הים… הפלא ופלא! מה שנכתב אחריו על הים אינו ראוי לאכילת כלב.
החל לדקלם בקולו המיוחד, הגרוני והמחלחל, משירי הים בכוח רב ומתוך התפעלות, בהדגישו סוף כל הברה.
הָמוּ גַלִּים
וְעָבִים וְקַלִים
קדְרוּ שָׁמָיו
וְעָלוּ תְהוֹמָיו
בְּרוּץ גַּלְגַּלִים,
עַל פְּנֵי הַיָּם,
וְיֶחְמְרוּ מֵימָיו,
וְנָשְׂאוּ דָכְיָם.
איזו שירה אדירה! …"וְהָאֲנִי חוֹלָה יוֹרְדָה וְעוֹלָה" …"וְהָאֲנִי לְשִׁכּוֹר יְתַעְתַּע וְיַהְכּוֹר, בְּלִי הוֹן יִמְכּוֹר שׁוֹכְנֵי כְתֵפָיו". איזו הרגשה עמוקה של הטבע, אה! איזו אכספרסיה של ביטוי!… שיר טוב נחרת תכף בזיכרוני ואני יודעו על פה. ריסי עיניו התרחבו, אש זהורית ירוקה נתלקחה בהן. שמע נא, למה אינכם מציירים את הים?… הכול תלוי בתפיסתו ובכישרונו של האמן. צריך היה לקום אצלנו מין איוואזובסקי.
את הקטע הבא, שמתאר אירוע משנת 1932, היה אפשר לפרסם גם היום:
דיזנגוף דיבר במהירות, בשטף, כשמלה רודפת מלה. ביאליק אמר פעם: "ער רעדט, אזוי ווי ער שיט ארבעסלעך" (הרי הוא מדבר כממטיר קטניות).
"חשבתי, כי המוזיאון יעורר אהדה רבה בציבור, והאנשים שיבואו להושיט עזרתם יצטרכו לעמוד בתור ארוך, אבל למעשה ה"דוּבוּר" (הדבר) לא כך, בארץ אין לו ל"דובור" הזה ההד הראוי. בקושי עלה לאסוף את מאת החברים הראשונים ליסוד החברה. בחוץ לארץ אני מקווה למצוא יתר הבנה, וכמו תמיד מאמין אני בהצלחת המפעל שהתחלתי בו".
למרות החום היה ביאליק ערני, דיבר על דיזנגוף, אשר זכות גדולה לו, שהוסיף כרך בארץ ישראל, איש המעשה, שהיה רחוק לכאורה בלב ונפש מאמנות הציור, התחיל בעת האחרונה ביסוד מוזיאון, בבניין מקלט מעט לרוח היוצר שלנו; דיזנגוף הבין, כי אין להקים עיר על חומריות בלבד, בניין עיר אין פירושו הקמת בתים בלבד, בלי מוסדות תרבות ואמנות…
"…פניי מתעוותים מבושה וליבי כואב למראה היחס הזר וההתנכרות של
ציבורנו אל צורכי התרבות ונכסיה".
בין רגע שונו פניו. בין גבותיו נתעמקו חריצים, עיניו נפקחו לרווחה ואישוני עיניו התרוממו ונעשו אפורים עכורים. על ראשו נתבלבלו שערותיו הבודדות ונדבקו אל מצחו הרחב. פעם בפעם הזיז את כוס המים, שנשפכו על המפה. צילו
פרכס ונע על העמוד הלבן ועל הברוש שמאחוריו.
באותה שנה נכח ביאליק בפתיחה של תערוכת פיסול, וכשיצא משם עם גליקסברג, הראה במקלו על הבתים החדשים של תל אביב. הנה הקטע מהספר:
מה תאמר על ה"טשעמאדאנעס" האלה?
אמרתי לו, שהקו הישר של הבתים המודרניים משעמם וממית את הנוף. גם לאחר שיתיישנו בנייני בטון אלה יהיו מכוערים, ועכשיו שחדשים הם ודאי שאינם מתמזגים עם הטבע ויוצאים דופן, כיון שהכול מסביב עודנו מעורטל. בעצם, מבחינת הציור אין ערך לבית בפני עצמו, אלא אם כן מתמזג הוא עם הסביבה ליחידה ציורית.
בתי הארכיטקטורה הישנה מעניינים לציור יותר מאלה. הגג האדום, מעקות הברזל, הכרכוב המפותח, כל אלה חתומים בטעמו האישי של בעל הבניין ושל הארדיכל, ונוסף לכך הטיח המקולף, והכתמים על הקירות, העצים מסביב לבתים יוצרים הלך רוח ציורי. לכן פונה הצייר עם תיבת הצבעים שלו לתל אביב הישנה. שה"פּאטינה" של הזמן כבר חופפת עליה במקצת, והיא מעוררת אצלו הרגשות אמוציונאליות. אוטריללו היה בוחר בוודאי פינה ברחוב לילינבלום או בנווה שלום.
וכאן ארשה לעצמי להוסיף איור שלי מהספר שור אבוס וארוחת ירק, ממחזור הסיפורים, ויהי היום:
על היחס של ביאליק לחפצים מספר גליקסברג:
– כמה פעמים אמרתי לך, יונה, שלא לנגוע בשולחן הכתיבה בלי רשות… כשנכנסתי, תחב לי בתנועה מפוזרת את כף ידו, על מצחו חלפו צללי חימה, והגידים הנפוחים על רקותיו הלכו ושקטו. העוזרת, עלמה מעדות המזרח, עמדה נבוכה, ושואב אבק בידיה.
בקול רוטן ומפייס:
– את מבינה, כל חפץ הוא בחינת דבר חי, החש כל נגיעה שהיא.
ובפנותו אליי:
– כל חפץ יש לו משמעות משלו ומקום המיועד לו על ידי בעליו. כשהנני מוצא ספר או פיסת נייר שלא במקומם, כפי ששמתים, יש לי הרגשה משונה, ונדמה לי כאילו נתערער כל סדר יומי. וכשאבד חפץ, אין אני יכול לשוב אל מנוחתי, עד שהאבדה חוזרת אליי.
והנה קטע שבו מנסה גליקסברג לתאר במילים את הפנים וההבעות של ביאליק:
כל הריכוז – בעיניו ובשפתיו. הבעת העיניים משתנית פעם בפעם. הן חודרות, מלטפות, בוחנות, חולמות, נעצמות ונפקחות לרווחה. בשעת ההתפעלות הן שקופות – תכלת וירוק; ובשעת זעם – כצבע הפלדה. בשעת שתיקה מתעקמת מעט זווית אחת של שפתיו, ועקימה זו מוסיפה לפניו הבעה של כאב נסתר. מחמת הריווח בין קצה האף והשפתיים נראה האף קצר משהו. תנוך האוזן חצוי על ידי קמט. למרות המבנה המוצק של גולגלתו ושל כל חלק מפניו, חתך העין הברור, החוטם והפה, הרי פניו אימפּראָסיוניים, פושטים הבעה ולובשים הבעה. אולי משום כך אין הציירים והפסלים, השואפים למסור בפורטרט אחד את הסך הכול של הרשמים, מצליחים בעיצוב דמותו. ודווקא בצילומים הקטנים, החוטפים את המומנט הרגעי, נמסר לפעמים אחד מכמה וכמה ביאליקים.
על שיחה שהתנהלה ביניהם בינואר 1933, כשנה לפני מותו של ביאליק, כותב גליקסברג:
על הקוסמוס.
– כל הקוסמוס אינו אלא מעגל קסמים. מה יודע האדם? מספרים מעשיות על האטומים, האלקטרונים, כל אחד חושב, שהוא מגלה אמריקה. דברים בטלים, האדם, כחתלתול עיוור, אינו יודע כלום… הכול הבל הבלים…
כמדבר אל נפשו (בעצם, כל הזמן דיבר אל נפשו):
– ליבי מנבא לי רעות… חושש אני… הלוואי שאתבדה…
אחרי שתיקה ארוכה :
– מרגיז הדבר, שהשטיח הזה נשאר, וזה שרקם אותו בוודאי נשמד ומת. לשם מה אתה מצייר!.. מה אכפת לי, שספרי ושירי ישארו, אם אני אמות, המספר אחרי המת, כאילו מספר אחרי האבן".
ואחרי זה:
– ובשביל מי אשאיר אותם? בשביל…
הידק את שיניו וסינן מילה אחר מילה:
– הולך וקם דור מזוהם של אגואיסטים מחוסרי אמונה ואידיאלים… ציניזם וגסות רוח…
שתיקה כבדה השתררה בחדר (לא הוצאתי כל הזמן הגה מפי). בקול עייף ואדיש:
– מי יודע, אם בעוד חמישים שנה יקראו את שיריי; גדולים וטובים ממני נשתכחו… האדם, מתוך גאווה טיפשית, שוכח את המוות… יפה אמר לי קופרין, שאחרי קוהלת אין מה להוסיף…
והנה כמה מילים שבהן מתאר גליקסברג את ביאליק ורבניצקי בעבודתם:
שני ראשים :
אחד – עגול וקירח כולו; פנים תפוחות, קפואות ואדמוניות. את עיניו אי אתה מרגיש בעד הזגוגיות העבות. כל הבעתו מרוכזת בין שפמו הגזוז וזקנקנו, בזוויות השפתיים.
השני – מצח רם, קורן ומקומט. ראש מרובע. שערותיו הבודדות נעות. עיניו שקופות וחדות. פעם בפעם הוא מעתיק את משקפיו מחוטמו למצחו וחוזר חלילה. יושב ולא יושב, כולו גועש וזע. טמפראמנט ודינאמיקה.
שני קולות.
אחד נמוך, רך ומנסר, מדבר במתינות, בהיגיון, מתוך שיקול הדעת, מאריך את המילה שבסוף הפסוק. כאילו בודקה היטב, בטרם יוציאנה לאור עולם. שומע יותר ממשמיע.
והנה ביאליק וטשרניחובסקי באיור של גליקסברג מסוף 1933:
כשביאליק היה בן 60 יצא ספר ביאליק בעריכתו של יעקב פיכמן, מגדולי מעריציו. בספר הזה פיכמן ריכז רשימות על ביאליק וכן שירים ומאמרים שנכתבו לכבודו. הנה כך מתאר גליקסברג את פיכמן:
בא פיכמן. רחב גרם, כבד תנועה. קווצה צהבהבה פרועה במקצת וגזוזה יורדת לו על מצחו הרחב אל עינו הימנית. מתחת לגבותיו השעירות, בתוך ריסים בהירים, עיניים כחולות, זעירות. מתחת לחוטמו הרחב – שפם צר וסמיך. בכניסתו הוא ממצמץ בעיניו, כאילו אור המנורה מסנוורהו, אך משראה את ביאליק, אורו עיניו, ועל שפתיו הרכות והתמימות מתפשט חיוך של אהבה ורצון.
ביאליק רואה אותו ואומר בצחוק רם:
רוצח! הליכתך. כברווזי.
לקח את מקלו והראה את אופן ההליכה של פלוני אלמוני. ובעצמו נהנה מזה. כל גופו רעד מצחוק.
והנה רישום של ביאליק, רבניצקי ופיכמן (במרכז):
ואסיים ברישום הזה:
וכך זה במילים:
מעניין שיש תיאורים רבים ושונים של אותו אדם. בסופו של דבר ביאליק היה בן אדם אבל מי שראה אותו וידע מי הוא הוסיף לו כנראה מהרהורי לבו על איך הוא צריך להיראות
ביאליק זה ההוא על השטר של 10 לירות ישראליות.
יש לי סרט בו רואים את בילאיק נואם בפתיחת בית הבריאות שטאוס ברחוב בלפור ( או מזא"ה) בתל אביב . תמיד ניסיתי לראות אם זה דומה לציור. אשמח לשלוח את הקטע.
יואל