החינוך לסל וחסל

פעם, במפגש עם ילדי כיתה ד' במרכז הארץ שערכנו אפרים סידון ואני במסגרת  "סל תרבות", ביקשה המורה לומר כמה מילים לפני שנתחיל. וכך היא אמרה:

"לפני 20 שנה, כשאני הייתי ילדה בגילכם, הגיע אלינו לאשדוד המאייר דני קרמן, ואני זוכרת את זה עד היום. אני גאה לארח אותו כאן כשאני מורה".

המילה חינוך היא אחת המילים שאני מכנה אותן "מילים של צפירה". דהיינו כששומעים אותה יש לקום ולעמוד דום.

אבל "חינוך" אינה מילה ערכית לכשעצמה ואם לא מוסיפים לה "ל…" ואחר כך משהו חיובי, היא יכולה להיות הגרועה שבמילים.

מי שמחנך במדינות טוטליטריות ילדים שיגדלו להיות אזרחים שיפעלו בשירות הרודן, מגיע לו פרס על חינוך מטעם הקהילה אותה הוא מייצג.

גם למי שמחנך ילד להתחלחל או להתחרמן כשהוא רואה מרפק חשוף של ילדה – מגיע פרס החינוך.

איש חינוך אמיתי יודע שכאשר רוצים לעצב מבוגר שיתאים להשקפותיו של המחנך ושל מי ששלח אותו, יש להתחיל כאשר הוא ילד.

ולכן אם אתה רוצה לראות מסביבך מבוגרים שלא קוראים ספר, שלא הולכים למוזיאון או לתיאטרון ולקונצרט, עליך להשקיע בחינוך הילדים ולסגור ולבטל כל גוף שמעודד את הפעולות הבזויות האלה כמו סל תרבות למשל.

פעם, כשהמוסד הזה, שנהגה והוקם על ידי אישה נפלאה ששמה ברוריה בקר, היה פעיל, הם היו יוזמים מפגשים עם מורים כדי לספר להם על העשייה במסגרת הסל. לפעמים גם אני הייתי מוזמן כדי לשמש דוגמית למה שהסל נותן לילדים.

כשהייתי שומע את נציגת הסל אומרת שהתפקיד שלהם (ושלנו המרצים) הוא לספק לילדים מפגשי תרבות שלא נכללים בתכנית הלימודים, הייתי שואל אותה: "אם התרבות חשובה כל כך אז למה היא לא נכללת בתכנית הלימודים?"

אף פעם לא קיבלתי תשובה מספקת, ונשארתי עם הדעה המקובלת ש"תרבות" זה מין ערך מוסף, משהו שאפשר בלעדיו. אבל עדיין לשמחתנו היה קיים הדבר הזה שנקרא סל תרבות שמספק את הסחורה הזאת.

היום, כשברור במשרד החינוך איזה סוג של מבוגרים אנחנו רוצים שיגדלו כאן במדינה, יפה עושה המשרד שהוא מבטל את סל תרבות. החינוך כאמור מתחיל אצל ילדים.

יותר מחמש-עשרה שנה אני מופיע לפני ילדים במסגרת "סל תרבות". אני עושה את זה עם חברי הסופר אפרים סידון וגם עם הסופר והמתרגם מיכאל דק.

פקדנו מאות אם לא אלפי בתי ספר, יותר מאשר איזה מפקח במשרד החינוך יראה כל חייו. חלק מהמסקנות שלנו מהמפגשים האלה העליתי בעבר כאן באתר שלי.

היום אתמקד רק בדבר אחד:

הפערים בחינוך ובין בתי הספר נבדלים מההישגים העצומים שלנו בפערים בין ההכנסות והמשכורות, בהבדל אחד: בעל משכורת נמוכה יודע בדיוק כמה מקבל סגן או מנהל בנק; ואילו מנהל בית ספר, שבו רמת הקשב והמשמעת נמוכה, אומר לנו: "ככה זה ילדים, אתם לא יודעים?"

והוא לא יודע שקילומטר אחד משם יש בתי ספר ברמה אחרת לגמרי, שבהם לא צורחים, לא יוצאים לשירותים כל רגע, והילדים שם לא מתגאים בזה שהם לא קוראים ספרים.

פעם הצעתי לאחד משרי החינוך לשעבר שיערכו מדי פעם סבבים שבהם מורים יראו גם בתי ספר אחרים, ולא רק את העולם הקטן והסגור שבו הם פועלים, והוא חייך בביטול.

ינץ לוי הוא ללא ספק הסופר האהוב יותר על הילדים קוראי העברית. הנה דברים שאמר ינץ.