תעלומת ששת הנפוליאונים – גלגולו של מנגנון עלילתי

כשהייתי בן שבע יצא לאור הספר הזה:

הספר יצא בספריית פועלים, בסדרה שנקראה "אנקורים", שאברהם שלונסקי המציא להם את המוטו הבא:

לצערי לא הצלחתי לברר דבר על הכותבת חנה סמואל, שאת שמה לא הכרנו גם אז, וגם לא על המאייר, ששמו יוסף ולטר (אם במקרה מישהו יוכל לספר לי עליהם, אשמח!).

כך נפתח הספר:

מכיוון שאצלנו בכרכור גם היו אומרים בלורות ולא ג'ולות או בנדורות, הספר כבר דיבר אלינו.

בספרי הילדים בארץ לא היו כמעט סיפורי "בלשים", אלא אם אתם מחשיבים את שמונה בעקבות אחד כספר בלשי.

והיה גם הסיפור המצוין שדה של לאה גולדברג, שהתפרסם בספר ידידיי מרחוב ארנון, סיפור בלשי מובהק.

קבוצת הידית הכחולה מספר על סבא וסבתא של יאיר – ששמע מהוריו שכאשר הם ברחו מכפרם בזמן השואה, הם החביאו יהלומים בידית הכחולה של המכשיר שפורס לחם.

זהו אחד האיורים של יוסף ולטר מתוך הספר:

אבל באחד הנמלים הכלי הזה נגנב והיהלומים אבדו.

מעכשיו יש לקבוצה משימה, למצוא את המכשיר עם הידית הכחולה. אבל מכיוון שיש יותר ממכשיר אחד כזה, העלילה כמובן מסתבכת.

הנה עוד כמה איורים של יוסף ולטר, שאפשר לראות בהם השפעה מסוימת של מאיירי התקופה, וביחוד ולטר טרייר:

*יש לי חיבה למאיירים שהשתמשו במכחול ולא בציפורן.

והנה איור שעשיתי במיוחד לפוסט הזה:

מאז גדלתי, וקראתי עוד כמה ספרים, ביניהם 12 הכיסאות של זוג הסופרים הרוסים איליה אילף ויבגני פטרוב:

השניים כתבו גם את עגל הזהב, אחד הספרים האהובים עליי ביותר, ובעבר כתבתי עליו כמה רשימות.

בספר הזה, שיצא בברית המועצות בשנת 1928, מסופר על אזרח רוסי אחד בשם איפוליט מטבייביץ ורוביאנינוב, שהחותנת שלו קלאבדיה איבנובנה מספרת לו לפני מותה על יהלומים שהמשפחה החביאה באחד הכיסאות בימי המהפכה הרוסית. אלא שהגוססת מספרת את זה גם לכומר פיודור ווסטריקוב בווידוי, ומכאן מתחיל מירוץ מטורף.

מל ברוקס הבין שזה מתאים לסרט, ואכן זה היה הסרט הראשון שהוא ביים.

הנה הקטע שבו מספרת החותנת את הסוד לאיפוליט:

והנה שני איורים שנעשו לסיפור הזה:

והנה הפוסטר מהסרט של מל ברוקס:

והנה איור שעשיתי במיוחד לכאן:

מי שמכיר את אילף ופטרוב יודע שבשני הספרים הידועים שלהם מככב אותו גיבור – אסטאפ בנדר. פסל שלו מוצב בעיר סנקט פטרסבורג:

הנה אני על יד הפסל:

וכאן הוא באיור שלי:

בעיר אודסה עומד הפסל הזה כאזכור לספר:

ב-12 הכיסאות הוא מתחבר עם איפוליט מטבייביץ. הנה כך מתארים אותו הסופרים בספר הזה:

כשהתחלתי להתעניין בקולנוע האנגלי, ובעיקר בקומדיות של אילינג, גיליתי את הסרט הנפלא כנופיית לבנדר היל, בכיכובו של אלק גיניס.

ובו מסופר על זהב, שכדי להסתיר אותו, יצקו אותו במפעל שעשה מגדלי אייפל לתיירים, כך שכמה מהמגדלים הטיפשיים האלה היו בעצם עשויים זהב. אז מתחיל מרוץ אחרי המגדלים המסוימים האלה.

אני ממליץ לכם לראות את הסרט הזה, כמו את שאר הקומדיות של אילינג.

ואז הגיע שלב בחיי, כמו אצל כולם, שקראתי ונכבשתי על ידי הסיפורים של ארתור קונאן דויל, שבהם מככב שרלוק הולמס.

למרות שאצל המתוחכמים שבין הקוראים של הספרות הבלשית, הסיפורים האלה נחשבים קצת פשטניים, אני מוצא בהם עד היום עניין רב, שחלקו נובע מהיחסים בין הולמס לווטסון והאירוניה העצמית שקונאן דויל שם בפיו של ווטסון.

יום אחד אנסה לכתוב ולהסביר למה אני אוהב אותם כל כך.

אבל דווקא הסיפור שרלבנטי לנו כאן הוא בעיניי החלש ביותר מכל 56 הסיפורים הקצרים של שרלוק הולמס: תעלומת ששת הנפוליאונים.

זה בעצם המקור שממנו שאבו אילף ופטרוב, גם מי שכתבו את כנופיית לבנדר היל, וגם הגברת חנה סמואל שכתבה את קבוצת הידית הכחולה, שכל כך אהבתי בילדותי.

גם כאן מדובר באבן יקרה שהוטמנה בפסל של נפוליאון, אחד מתוך סדרה של שישה פסלים, שהפושע מחפש וגונב כדי למצוא את האבן.

אבל מה שהיה שונה בששת הנפוליאונים משאר היצירות שהזכרתי, שביצירות האחרות אנחנו הקוראים ידענו בשלב מוקדם שמדובר בסדרה של כיסאות, מכשירי פריסת לחם, או מגדלי אייפל שהגיבורים (טובים או רעים) מחפשים, אצל קונאן-דויל זה היה פתרון התעלומה. כלומר, בניגוד לבלש המשטרתי לסטרייד, שלא מבין את התעלומה, שרלוק הולמס בשכלו החד מבין שיש כנראה משהו יקר שהוחבא באחד הפסלים, כי הוא מסיק שהגנב מנפץ את הפסל במקום מואר…

אז למרות שהוא סיפק מנגנון מעניין לעוד סופרים ותסריטאים, אני מודה שעד היום קשה לי להבין איך לסטרייד, הבלש המנוסה, לא הצליח להבין מה שאני, ילד בן 12 מכרכור, הבנתי עוד לפני שרלוק הולמס. אבל כנראה שזה בגלל שלסטרייד לא קרא את קבוצת הידית הכחולה ואת 12 הכיסאות.

הנה איור של סידני פאג'ט לששת הנפוליאונים:

ואפילו על בול:

והנה שני איורים של פרדריק דור סטיל לאותו הסיפור:

ולסיום, עוד איור שהכנתי במיוחד לפוסט הזה: