פיאט באלילה (או הברמיץ)

 כשהייתי בן 11 אבא שלי קנה מכונית.

גרנו בכפר קטן ולא היו שם אנשי מקצוע לכל דבר. האופה למשל היה גם שומר לילה, ופעם סיפרו שכאשר אותו אופה שמר בלילה הוא ראה שיש אור במאפיה בשעה שאמור להיות סגור, ואז הוא תפס את עצמו אופה לחם בשעה אסורה.

האיש שמכר לנו את האוטו היה גם זה שבדק את האוטו, גם השמאי וגם המתווך, והעיקר – הוא גם היה המורה לנהיגה של אבא שלי. וחוץ מזה הוא כיהן בתור הרמאי של הכפר.

האוטו היה מדגם פיאט באלילה. הוא היה אפור. בכלל, כשהיינו ילדים הכרנו רק שני צבעים – אפור וחאקי.

אימא קראה לו בהתחלה הטקסי ככה קראו בעדה שלנו לכל אוטו (אבי כמובן לא היה נהג טקסי), אבל אחרי שבועיים, אימא התחילה לקרוא לו "דה זאך" (באידיש: הדָבר)  זה היה קיצור של אלטע זאכן . אחי ואני קראנו לו הברמיץ (שזה קיצור של בר-מצווה), וזה בגלל שתמיד ניסינו להגיע איתו לברמיצוות של המשפחה ואף פעם לא הגענו.

במשך השנה שהברמיץ היה איתנו, לא הופענו לאף שמחה משפחתית.

האיש שמכר לנו את הברמיץ, והיה אמור ללמד את אבא שלי לנהוג, אמר שעד שאבא ילמד לנהוג, הוא, המורה, ייסע איתנו לכל מקום, ככה שבמשך שנה שלמה היה לנו נהג.

לברמיץ היה מכסה מנוע מתקפל בעל שתי כנפיים, והנהג שלנו נסע תמיד עם המכסה פתוח. הוא אמר שזה טוב לאוורור, אבל האמת שהוא פשוט התעצל לפתוח את זה כל עשר דקות כשהברמיץ היה נעצר.

אחרי שנה אבא ערך את נסיעת הסולו הראשונה שלו. הוא נסע למוסך בפרדס חנה. אימא אמרה שמזל שיש לנו אוטו, כי אם לא היה אז אבא היה צריך להגיע למוסך באוטובוס (אימא שלי, שנולדה בפינסק, לא ידעה שיש לה שמץ של הומור אנגלי).

למחרת בבוקר טלפן המוסכניק. הוא טלפן לשכנים. אצלנו בכפר לא היה טלפון לאף אחד, רק לשכנים.

אני רצתי לטלפון, והמוסכניק אמר: "תגיד לאבא שהוא יכול לבוא לקחת את האוטו". "תודה", אמרתי. והוא הוסיף: "ושיביא גרר". שאלתי "מה קרה לאוטו?" והמוסכניק אמר: "אתה עוד צעיר, ילד, אבל כדאי שתדע את עובדות החיים: גם מזקנה מתים."

כבר אמרתי לכם בהתחלה שאצלנו לכל אחד היו כמה מקצועות, אז המוסכניק היה גם הווטרינר, ומסתבר שהוא פשוט נתן לברמיץ זריקה והרדים אותה.

לשנה של הבאלילה הייתה השפעה מכרעת על מהלך חיינו. אמנון אחי למד מכונאות רכב, ובמשך 20 שנה היה לו בית ספר לנהיגה. ולי אין רשיון נהיגה עד עצם היום הזה.