גם מי שמכיר רק באופן שטחי את סיפורה של האחווה הפרה-רפאליטית מכיר היטב את הדמות הזאת, שהפכה להיות אחד מסימני ההיכר של האחווה:
זוהי ג'יין מוריס ברדן.
זה הסיפור שלה בקצרה:
באוקטובר 1857, כשהייתה ג'יין ברדן בת 18 ויצאה עם אחותה לתיאטרון באוקספורד, ראו אותן שם דנטה גבריאל רוזטי ואדוארד ברן ג'ונס, שניים משלושת ה"אחים" באחווה. וכמו שנוהגים לכתוב "הם נפעמו מיופיה" והציעו לה להיות דוגמנית לציורים שהם עשו ביחד עם ויליאם מוריס על קירות אולם הספריה באוקספורד יוניון, פרויקט שיזם ג'ון רסקין.
הציורים האלה היו מבוססים על סיפורי המלך ארתור, והם חיפשו מודל למלכה גווינבר.
דנטה גבריאל רוזטי נראה באותה תקופה בערך ככה:
ובסוף ימיו הוא נראה בערך ככה (בקריקטורה של מקס בירבום):
(מזכיר שתי תופעות שהכרנו מאוחר יותר, של אורסון וולס ושל מרלון ברנדו)
רוזטי היה משורר וצייר נערץ, שנחשב לאוהב נשים שרמנטי, היה נשוי באותו זמן לאליזבט סידל, שהייתה עד אז הדוגמנית שלו:
נסטה קצת מהסיפור של ג'יין כדי להגיד כמה מילים על אליזבט סידל.
בניגוד לג'יין מוריס, אליזבט (ליזי) סידל, אשתו החוקית של רוזטי , זכתה לאזכורים רבים, כולל בסרט של קן ראסל, וגם ברומנים ומחזות. גם היא גדלה במשפחה ממעמד הפועלים, אבל בגיל די צעיר התחילה להתעניין בשירה כשגילתה את טניסון. בשנת 1851, כשהיתה בת 22, דגמנה לג'ון אברט מיליי לציור שלו אופליה:
אחד הציורים הפרה-רפאליטים המוכרים והאהובים.
הנה פרט ממנו:
שנה מאוחר יותר היא התחילה ללמוד אמנות אצל רוזטי וזכתה לעידוד משתי דמויות מרכזיות באמנות: ג'ון רסקין ופורד מדוקס בראון.
רוזטי הפך אותה למודל הקבוע שלו:
ולא הרשה לה לדגמן לשאר האמנים. הוא היה אובססיבי בקשר אליה (עד שהכיר את ג'יין) והשאיר אחריו כשמונת אלפים רישומים וציורים שלה!
היא מתה ממנת יתר של סמים כשהייתה בת 32, ועד היום תמצאו מי שיגיד שזאת הייתה התאבדות.
הנה קטע מתוך הספר לונדון בעקבות סופרים וספרים:
ובחזרה לג'יין.
כשג'יין קיבלה את ההצעה להיות דוגמנית, היא התלבטה. היא לא הכירה את ההוויה הבוהמית. ג'יין נולדה בשכונה ענייה באוקספורד, לאביה הסייס ולאמה שהייתה משרתת וכובסת אנלפבתית. היה ברור שג'יין נועדה להיות משרתת כמו אמה.
המפגש הזה עם רוזטי וברן ג'ונס שינה את חייה.
כשהיא הסכימה לשבת היה ברור שרוזטי יתאהב בה, וזאת למרות שחוקרים רבים טוענים שאין לייחס לרוזטי את המונח "אהבה" כשזה נוגע לנשים, ומעדיפים מילים כמו "משיכה" או אפילו "כיבוש".
מי שהתאהב בה בכל מקרה היה ויליאם מוריס, שבתקופה ההיא היה חלק מהאחווה הפרה-רפאליטית בגלגולה השני, שגם עבורו היא דגמנה, את דמותה של איזולט:
עד היום יש למוריס מעריצים רבים שמכנים אותו "גאון". אבל פרט לתכונות העילאיות שלו היו לו שני דברים: הוא העריץ את רוזטי ולא היה לו חוש הומור (בעניין ההומור זו קביעה שלי, וייתכן שלא כולם יסכימו איתי). כשצייר את ג'יין הוא כתב יום אחד על הצד השני של הבד, כדי שהיא תוכל לראות את המשפט:
"אני לא יכול לצייר אותך, אבל אני אוהב אותך".
ג'יין נישאה לוויליאם מוריס. כבר לאחר האירוסים היא התחילה לקבל חינוך פרטי כדי שתתאים להיות אשתו של ג'נטלמן.
המעבר הזה, תופעה די נדירה בתקופה הוויקטוריאנית, קסם לסופרת ורנון לי (או בשמה האמיתי, ויולט פאג'ט) שכתבה את הספר גברת בראון. הספר הזה, כך טוענים החוקרים, היה ההשראה לג'ורג' ברנרד שו כשכתב את פיגמליון, שהפך לגבירתי הנאווה.
מי שעוקב אחרי הרשומות שלי אולי זוכר שבאחת הרשומות, וגם בספר שלי לונדון בעקבות סופרים וספרים, העליתי רעיון אחר ואולי נוסף להשראה לפיגמליון.
אני לא חושב שגברת בראון תורגם לעברית.
בכלל, ורנון לי לא מוכרת בארץ וכדאי לתרגם אותה.
בתוך זמן קצר יחסית הפכה ג'יין ממשרתת בפוטנציה לליידי של ממש. היא אהבה לקרוא, למדה צרפתית ואיטלקית, התאהבה במוזיקה קלאסית ולמדה לנגן באופן מקצועי על פסנתר. הנימוסים והדיבור שלה התעדנו ממש, בדומה למה שקורה עם לייזה דוליטל, והיא הרגישה נוח באירועים של החברה הגבוהה. היו שהשתמשו במילה "מלכותית" כדי לתאר אותה.
במשך השנים היא הפכה כמעט שותפה לסטודיו של ויליאם מוריס בארטס אנד קרפטס, בעיקר בתחומי הרקמה ועיצוב בדים. רק בעשורים האחרונים גילו החוקרים את ג'יין, שהייתה לא רק "הדוגמנית והמוזה של הפרה-רפאליטים", תופעה שמזכירה את הגילויים על אשתו של תומס קרלייל.
למרות שהייתה נשואה כדת וכדין לוויליאם מוריס והעריכה אותו כאדם, כאמן וכחבר, יש עדויות שאחרי מותו אמרה ג'יין שהיא מעולם לא אהבה אותו.
היחסים בינה לבין רוזטי , שהרבה לצייר אותה, הפכו מהר מאוד ליחסי קרבה הדוקים.
למרות שג'יין טענה שגם את רוזטי היא לא ממש אהבה, השניים נמשכו מאוד זה לזו. הם גרו עם מוריס בקלמסקוט .
אבל מוריס הרבה בנסיעות, וג'יין ורוזטי ניהלו כמעט חיים של זוג נשוי, בעיקר אחרי מותה של אליזבט סידל בשנת 1862
היופי הנשי המקובל בתקופה הוויקטוריאנית היה של אישה קטנה, בלונדינית ועדינה. ג'יין הייתה ממש המקרה ההפוך: גבוהה, עם תווי פנים חזקים שהיו שתיארו אותם "אנדרוגניים", עם לסת רבועה, שפתיים תפוחות, עיניים אפורות ושיער עבה, שחור וגלי.
הנרי ג'יימס כתב לאחותו על ג'יין לאחר שפגש אותה: "מלאת עוצמה, מפחידה ונפלאה".
את ה"עוצמה" שלה כפי שנראתה בעיני החברים אפשר לראות בקריקטורה הזאת של ברן ג'ונס:
למרות שלדעתי היה מעט הומור בחבורה הזאת של הפרה-רפאליטים, כמעט כולם ציירו קריקטורות כמו זאת של ברן ג'ונס, שבו נראה רוזטי מביא לג'יין כרים כדי שיהיה לה נוח לשבת.
בשנת 1869 לקח מוריס את ג'יין אשתו למעיינות מרפא בגרמניה. רוזטי שלח להם מכתבים, ובאחד מהם צייר את הקריקטורה הזאת:
בציור נראית ג'יין באמבטיה עם הכוס השנייה מתוך שבע של מי בריאות שהיא שותה, ומוריס קורא באוזניה מתוך הכרך השני (מתוך שבעה) של גן עדן עלי אדמות. כמו שאתם רואים הפנים שלה, שרוזטי התמחה בהם, ממש לא "קריקטוריות". ברוב הציורים ג'יין נראית בפרופיל או כמעט פרופיל, במבט די עצוב, עטופה בהמון בדים שרוזטי אהב כל כך לצייר.
וזה, אם אני לא טועה, הציור היחיד של רוזטי שבו נראית ג'יין במבט מהחזית:
בשלב מסוים, כשלג'יין נמאס "לשבת", רוזטי שכר את הצלם ג'ון רוברט פרסונס, שעשה סדרה גדולה של צילומים, שהם היו המודל של רוזטי:
רוזטי דאג שבצילומים יהיו המון קפלים של בד שהוא כל כך אהב לצייר…
לג'יין ולמוריס נולדו שתי בנות, מיי וג'ני, שלימים עבדו עם אִמן כמעצבות בארטס אנד קרפטס.
הנה בצילום הזה הן משני צדיה של אִמן ואביהן מאחור.
כאן הן עם אביהן באיור של מוריס עצמו:
איך התייחס ויליאם מוריס לרומן המתמשך של אשתו עם רוזטי? אין בשום מקום עדות שמוריס גילה קנאה או כעס כלפי ג'יין או כלפי רוזטי, שאותו כאמור העריץ.
בשנת 1876, כמעט 20 שנה לאחר שנפגשו, סיימה ג'יין את הקשר הרומנטי עם רוזטי, שמצבו הבריאותי הידרדר בגלל התמכרותו לאלכוהול ולסמים קשים, אבל היא נשארה ידידה מסורה, המשיכה לדגמן ולטפל בו עד מותו ב 1882. שנה לאחר מכן היא הכירה את וילפריד סקוון בלאנט, משורר ופעיל פוליטי.
בשנת 1887 השניים הפכו לנאהבים, יחסים שנמשכו שבע שנים. כנראה שהוא היה הגבר היחיד שג'יין אהבה באמת, אם כי לו היו כמה וכמה פילגשים.
הנה צילום שלה בגיל מבוגר:
ג'יין מתה בשנת 1914בגיל 75 ונקברה בכנסיית סט. ג'ורג' בקלמסקוט.
ולסיום, שתי אנקדוטות:
האחת – דנטה גבריאל רוזטי אהב מאוד חיות. הנה קטע מהספר שלי הולך איתך בלונדון, שבו אני מספר על הבית שלו בצ'ייני ווק, בצ'לסי:
בעל החיים האהוב עליו היה הוומבאט, שהפך להיות חיית המחמד שלו ושל חבריו לאחווה. הנה רישום של ברן ג'ונס שבו נראית ג'יין עם וומבאט. שניהם מעוטרים בהילה של קדושים.
כשמת אחד הוומבאטים שלו הוא צייר את הרישום הזה:
אליו צירף רוזטי את השיר הזה:
I never reared a young Wombat
To glad me with his pin-hole eye
But when he was most sweet and fat
And tail-less, he was sure to die!
השנייה – הנה דיוקן של ג'יין שצייר רוזטי , ואת השיער שלה צייר פורד מדוקס בראון (שהיה בתקופה מסוימת מורה של רוזטי אבל האריך ימים ומת 11 שנים אחריו).
על פי החוקרים הוא העניק לה את השיער האדמוני של אליזבט סידל מכיוון שלדעתו רוזטי אהב שיער אדום.
המומחים גם רואים הבדל בדרך הציור של הפנים בהשוואה לשיער.
*
וכעת הגיע הזמן לשיר השבועי של חתולי:
תגובה אחת